כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    תגיות

    פוסט וודו

    41 תגובות   יום חמישי, 9/9/10, 18:33

    "לעולם אל תריב עם חזיר בבוץ, שניכם תתלכלכו – והחזיר יאהב את זה"


    כשאני שונאת מישהו אני שונאת אותו עד העצם. אני שונאת את הלבוש שלו ואת העירום שלו, את הדיבור שלו ואת הכאב שלו. אני מאחלת לו דברים נוראיים פרט למחלות ולמוות, אני מאחלת לו תחושת כישלון ועליבות. לתיעוב שלי יש כוח למלא מילותיי בנבואה ולנעוץ חצים בגורלו של אויבי. כך אני מרגישה.

     

    מה שהופך את השנאה הזו למיוחדת היא העובדה שאותו אומלל, לו אני מאחלת לטבוע בים מגרעותיו, לא עשה לי דבר משמעותי באמת, לא פגע בי חמורות ולא אכזב אותי בגלל עבר אהבתי. אני שונאת אותו בגלל שפיו ולבו אינם שווים, בגלל שהוא עוטף אגואיזם באשליות של קדוש מעונה ובגלל שהוא עורך תחרויות ייאוש בכל הזדמנות הנקרית בדרכו. אני שונאת אותו בגלל אוסף תכונותיו הנקלות.

     

    תגידו שזו תחילתה של שנה חדשה, שאני צריכה להתנצל ולמחול, לנקות ולטהר. אבל חמתי מגבילה את טווח ראייתי ומאיצה את דהירת הזעם. הטקסט הזה לא נוצר יש מאין, הוא מבוסס על אדם (או יותר) שלא אחשוף כאן את שמו או מינו. אך כדי לנתב את כתיבת הרעל אהיה חייבת לתת לו שם: אי-סבל נשמע מתאים.

     

    אחרי סיום כל מפגש עם אי- סבל, אני מפתחת את העימות בראשי. שיחות שלמות שלא התקיימו, משפטים שכנראה לא אשמע, כולם יצירות פרי מוחי הקודח ממתחי. אני מכניסה לפי אויבי את המונולוגים החדים ביותר וכופה על עצמי להתייצב מול חניתותיי. טוב טוב אני מרגישה את העונש העצמי שאני מטילה בשל טיפשותו, אבל כנראה שזה מגיע לי. ככה יעשה לאישה אשר הבליגה ובלעה.

     

    הלוואי ויכולתי לריב כמו שאני כותבת, אך ברגע האמת אני נוטה להעדיף "שלום בית" מאשר "שלום-אולקוס". כל החיים אבא שלי מלמד אותי: במלחמות קטנות צריך להשקיע תשומת לב רבה, וסון טסו מחזק את אבי ומוסיף ש"מי שיודע מתי להילחם ומתי לא להילחם- הוא המנצח". ואני רוצה לנצח  God Damn It!

     

    מדוע אני תוקפת רק אחרי שהמאבק מסתיים? נועצת פגיונות במורד המדרגות, אחרי שכבר יצאתי מהחדר? ואיך זה שדווקא טיפוס חסר רסן או תזמון שכמותי, מעדיף לוותר בדברים הקטנים? אני מניחה שזה נובע מהידיעה ששום דבר שאומר לא ישנה את דעתו של אויבי ובטח שלא את אופיו, ואולי זה בגלל שהכעס מרוקן את הנפש מכל אוצרות היגיון, ורק כאשר הוא נשטף אפשר לשוב ולחשוב.

     

    כאשר אדם מעיד בפני על נדיבות לבו וישרו, מיד אני מחפשת סדקים לקמצן השקרן. לא בגלל שאני פסימיסטית (ועתה, חפשו את הסדק שלי) אלא מפני שאיני אוהבת הפתעות.  את רקבונו של אי-סבל לקח לי זמן רב מידי לגלות וכעת אני במצב בלתי נסבל. מציאות משותפת מחייבת אותי לחלוק רגעים בשבוע עם דמות מופרעת שלא מודעת לחריפות מחלתה ולא יודעת מה מדאיג אותי יותר: טווח הפסיכוזה שלה או התגובה הרגשית שלי שנושאת אותי למחוזות אסורים בדמיון.

     

    אני רוצה לאחל לעצמי שנה ללא שנאת חינם ואהבת הרע, להפיץ שלווה הגובלת באדישות, לגבור על עצמי ורק אחר כך על אחרים אבל בעיקר, אני רוצה להפר את שיווי משקלו של אי-סבל כך שיפול לצד הלא הנכון של החלון. הרי גם לסבלנות שלי יש איזה גבול.

    דרג את התוכן:

      תגובות (41)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/11/10 16:10:
      בגלל כל השינויים (חלקם נחמדים חלקם מפגרים) בקפה, אני לא רואה בשום מקום שיש כאן תגובות חדשות. בא לי להגיב אבל לא ברור לי מי עוד יחזור לכאן..
      אתי- הבעיה נפת/טרה מעצמה
      סמיילי עם שתי נקודות- פי ולבי שווים מידי
      שוטגאן- אני מניחה שחזיר הוא בחור פופולארי במשלים..
        4/11/10 19:58:
      עכשיו אני שמה לב שהפוסט הוא מספטמבר, אז בטח כבר רצחת אותו או איזה פתרון אחר
        4/11/10 19:56:
      מה שבולט לעין זה שאותו אומלל הוא מאוד משמעותי לך. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך היא למה את לא מגלה שיוויון נפש כלפיו באופן ספציפי, הרי יש כל כך הרבה אנשים עם תכונות לא מי יודע מה. סתם רעיון באמת לא חובה לאמץ - אומרים שהדברים שאנחנו שונאים הכי הרבה אצל אחרים הם הדברים שאנחנו שונאים הכי הרבה בעצמנו.
        3/11/10 23:42:
      אה. מעולה. חזק.
      שנאת חינם זה לא הכי מומלץ, אבל שנאה מוצדקת - זה נפלא!
        23/10/10 09:10:

      אך ברגע האמת אני נוטה להעדיף "שלום בית" מאשר "שלום-אולקוס"

      ההתמכרות שלך למנגנון הזה עלולה להביא לך יות,ר תחלואים מרק אולקוס וחבל.

       

      אני מניח שאדם לא מתחפר בבור שהכי נוח לו, אלא בזה שהוא מרגיש הכי בטוח שאיש לא יצליח להוציא אותו משם
        21/10/10 20:04:
      ואת, פיו וליבך שווים ? מאיפוא כול המחשבות הרעות האלה באות ונכנסות לראש שלך - שתהיי בריאה.
        2/10/10 15:02:
      לא לא... זה "לעולם אל תלמד חזיר לשיר, אתה תתסכל את עצמך -- ותעצבן את החזיר"
        29/9/10 10:12:
      חג שמח
        18/9/10 13:37:
      כבר כתבתי לך פעם שרני מאוד אוהב את הרקע של DIGGER אצלך בבלוג.

      את חפרנית ראויה.
      ואל תשנאי אותי בבקשה, למרות שאני גר בקומת קרקע.
        18/9/10 13:21:
      משובח !
        17/9/10 15:36:

      קודם כל, אהבתי את הפוסט, כי אני מעריך את הכנות שבה את מעידה על שנאתך - הרגש המושמץ הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מהרפרטואר הרגשי הנורמלי (תירגמתי פעם מאמר קצר בשם מהי שנאה, אם זה מעניין אותך). הצביעות הנפוצה כל כך של כל אלה ש"לא שונאים אף אחד" היא מאוסה בעיני.

      את כותבת: "מציאות משותפת מחייבת אותי לחלוק רגעים בשבוע עם דמות מופרעת שלא מודעת לחריפות מחלתה ולא יודעת מה מדאיג אותי יותר: טווח הפסיכוזה שלה או התגובה הרגשית שלי שנושאת אותי למחוזות אסורים בדמיון."

       

      ואני חושב: למה את מודאגת מתגובה רגשית שלך לאדם, שאני מניח שבטיפשותו ו/או ברשעותו גורם לך סבל מתמשך? השנאה הזאת תחדל בהדרגה להתקיים ברגע שתוכלי להתנתק כליל מאותה דמות בחייך. בינתיים, קחי בחשבון שבדמיון אין מחוזות אסורים.

        12/9/10 15:44:

      קולע.מצטרף לאיחולים

        12/9/10 14:13:
      תאור מדוייק להדהים של מה שקורה לרובנו, עם זאת אני מניח שיש לך איזו מחוייבות חזקה או קשר מיוחד לאותו מושא שנאה מעצבן, אחרת אחרי שניה היית שוכחת ממנו...
      ואולי הפרת את שיווי משקלה של החמלה, כך שנפלה אל צידה הלא נכון של המשוואה...
      אשר להפתעות (שאינך אוהבת) אני יש לי אסטרטגייה, אני פסימיסט כרוני, כך אני יכול להיות מופתע תמיד רק לטובה.
      יש בן במחשבות (הלגיטימיות לחלוטין) שהבאת, גם את התובע, גם את השופט וגם את התליין (וגם וידוי הריגה) וזה לכשעצמו הפרת שיווי משקל...
      אבל אני, מה אני יודע...
      בני
        11/9/10 14:02:
      באמת חבל שאת לא רבה כמו שאת כותבת כי את כותבת מעולההההההההההההההההה
        11/9/10 13:31:
      גרגציאן, לחיידקים מאוד נוח להתפתח באיברים רגשניים. לא סתם קוראים לזה "מעי רגיז" ו-"קיבה עצבנית"
        11/9/10 09:46:
      יודעת על מה את מדברת, יש אנשים (כמוני למשל) שזה עובר להם עם הגיל. אין לך מושג כמה המקום הפנוי עושה טוב.
      ולא, זו לא שקיעה איטית וחסרת אדרנלין לעבר המוות (:

        11/9/10 02:24:
      לדעתי, שנאה ברורה ומודעת כמו שלך היא לפעמים דבר רצוי בהחלט, לפחות כל זמן שאתה מודע למעשים שלך ולא מפמפם את השנאה הזו יותר מדי.
      התרופה למקרים חשוכי מרפא מהסוג שתיארת היא בדרך כלל זמן ומרחק, כלומר בסוף בדרך כלל מתרגלים, במיוחד אם דואגים להתרחק ממקור התיעוב.
      עד אז, רצוי להפנות את התוקפנות לכיוונים חיוביים. ספורט מאוד עוזר, במיוחד כזה שקשור באלימות מתועלת תוך כדי צרחות מטורפות = ספינינג.

      מנסיוני, רוב אלו שטוענים שאהבת כל, הבנה ושלווה הם הטוב המוחלט והמטרה העילאית לקיום ונראים כאילו הם מתנהגים כך, הם בדרך כלל שקרנים (בעיקר לעצמם ולסביבתם הקרובה).
      במקביל רובם עסוקים בהדחקה מטורפת שבסוף מתפוצצת להם בפרצוף או שיוצאת "מסדקים בצד של האישיות" כמו מיץ זבל תוסס.
      היצורים המוזרים שאכן מתנהגים כך לאורך זמן הם אנשים שמציגים אפתייה לכל סביבתם הקרובה ויכולים להביט בשלווה גמורה על נזקים ומחסור שנגרמים לאנשים הקרובים להם ביותר.
      בדרך כלל מדובר על סוג של טימטום מחשבתי מכוון = מדיטציה אינטנסיבית, או כימי = סמים, או סתם טימטום.

      "מה שזורם בלי הכוונה, בדרך כלל מגיע לביוב"

      הערה לסיום: כיום יודעים ש- 95% ממקרי האולקוס נובעים מזיהום חיידקי בקיבה שמטפלים בו בעזרת אנטיביוטיקה, ושאין להם כל קשר לתחושות רוגז או חוסר שקט.
      בקיצור, כל הנאומים הניו-איג'יסטים על הצורך "לזרום" כדי למנוע אולקוס וכו הם חסרי קשר למציאות.

      שינאי ואימצי (ותודה על הפוסט המעולה) ;~)
        11/9/10 02:11:

      לא יודע, מעתיק את תחושותייך אליי, לפחות לניסיוני הישן, ונדמה לי שנפילתו של אי סבל מהחלון תגרום לך רק סבל. כעס ואיכפתיות, כמו אהבה ואיכפתיות, תמיד צעדו כתאומים. האדישות היא המוות.

      בהחלט יודעת קרוא וכתוב!

      "לעולם אל תריב עם חזיר בבוץ, שניכם תתלכלכו – והחזיר יאהב את זה"

      מאחלת לך שהשנה תשילי את כל הדוקרנים וכל הקוצים
      שתאהבי בחינם ותראי ששום דבר לא ניגרע ממך רק תתמלאי בחזרה
      שתזכי בסבלנות אין קץ ותגלי כמה שלווה היא מביאה איתה
      שבת שלום וחג שמח
      אני
        11/9/10 00:38:
      שנה-טובה
        10/9/10 22:50:

      גם לזה כיוונו חכמז"לינו כשלימדו "ונשמרתם לנפשותיכם",

      וגם "אשרי אדם מפחד תמיד."

      לחשוב לבדוק להזהר.

      תמיד מראש. תמיד קודם.

      ''
      ''
      ''
      ''
      ''
      ''
      ''
      ''
      ''
      ''

       

        10/9/10 21:33:
      בואי נתחיל בפשוט
      תפסיקי לבלוע!!!
      את יכולה לירוק
      את יכולה להקיא
      את יכולה להגיד דיי
      את יכולה ללכת
      את יכולה לסובב את הראש
      את יכולה להפנות את הגב
      אבל תפסיקי כבר לבלוע!!!
      בהצלחה
      שנה חדשה ומתוקה
        10/9/10 20:59:
      ואיך מצליחים להגיד לך שנראה לי שמצאתי את הסדק שלך, בלי שזה יישמע משהו שמשה קצב יגיד?

      בכל מקרה, אני לא מאמין לך שאת לא מאחל לו מחלות, אבל ניחא.

      שתהיה לך שנה טובה להסתובב בה.
        10/9/10 20:50:
      ויטה ויטה,
      כותבת במילים חדות ומדוייקות את רחשי ליבן של הכבשים (או הארנבות, במקרה שלי). נהדרת את!
      אני מצאתי שהתרופה המתאימה לי היא החמלה. לא ליגלוג, לא רחמים, חמלה. לא קל למצוא אותה מול טיפוסים מסויימים, אבל לרוב כשהיא נמצאת הכלים שלובים ובא לנפשי שלום.

      חג שמח לך, אשפית המילים והרשף.
      דפנה.
        10/9/10 19:30:
      ויטה. כהרגלך בקודש, כתיבתך מדהימה אותי מחדש בכל פעם. לכל אחד מאיתנו יש לפחות אי-סבל קטן אחד במגירה או בארון. כל אחד מאיתנו מגיב לו אחרת. כל אחד מאיתנו לומד לחיות איתו בשולי החיים או במרכזם וכולנו פחות או יותר מייחלים ליום אחר. ומאחלים זה/ו לזה/ו שנה חדשה ונקייה מצילו המטריד של זה שאיננו קיים.

      שנה נהדרת לך
        10/9/10 12:34:
      מכירה את הסיטואציה הזאת, היא מתרחשת בראשי בעיקר בלילות לבנים, פעם דיברתי עם חברה והיא אמרה לי שיש לזה שם, לופים, סרטים. שמחתי שאני לא לבד בקטע הזה.
      אז אני מתחילה להריץ בראשי דיאלוגים שלמים כאלה. בפועל אני לא כל כך מעיזה לומר אותם, לא בגלל שבחיים לעולם לא אהיה שנונה כמו בדיאלוגים ההם בראשי (שזה נכון אגב), ולא אהיה כל כך בוטה וכועסת, אלא בעיקר בגלל שאני יודעת שברגע שאטיח את הדברים, לא רחוק הזמן שאצטרך להתמודד עם רגשות האשמה שלי. ובסוף אמצא את עצמי מתנצלת.
      ומעבר לכך גיליתי שהכעסים היותר גדולים שלי הם בסופו של דבר עלי. (אבל זו כבר חפירה נכון? אני מעולה בחפירות) ובבוקר, בכלל אני פחות כועסת.
        10/9/10 12:26:
      אח שאפו עלייך, מסמך מכונן לכל חכמי המדרגות באשר היננו, יפה כמו שזה אמיתי.
      והבאת לי אותה בהארה, עם קצת עזרה מ- irisoded: איך זה שהאי-סבל (אימצתי) שבחיי, שאינו רק מציק אלא גם מזיק לי ולאנשים יקרים וכולו שקר, סיאוב ומחלה לא טריה, אינו מעורר בי שום תגובה רגשית או אישית, נאדה, בייייפ ארוך וחסר תנודות. עכשיו הבנתי, זו רמה רגשית אחת מתחת לשינאה ומעל המוות. לא מאחלת לך.
      ופתגם החזיר בבוץ, שווה את משקלו בנפט, מאמצת גם.
      שתהייה לך שנה נטולת סבל ואי-סבל.
        10/9/10 11:29:
      שונאת אותך
        10/9/10 09:37:
      את המלחמות עם עצמי מחוץ לזירה, בראש שלי בלבד, אני מנהלת נהדר וזהו.

      וכשאת שונאת - את שונאת!
        10/9/10 00:53:

      צטט: על הפשוט 2010-09-09 18:34:33

      איזה יופי את כותבת. ממש.ממש.!!!

       

      *

        10/9/10 00:39:
      אין מלים !

      ברוטוס:   למה? מגיע להם, לנבלות

       

         

      נטוס:      כל עוד תשנאי את כולם בה במידה, אין כל בעיה  

        

       

       

      ..

      *   תודות להנהלת הקפה אזלו כוכבינו

        9/9/10 21:00:
      בוא'נה, נפלתי עכשיו על איזו תוכנית על אוכל בערוץ 8 של הדגנרט ההוא אייל שני...מה אני אגיד לך. תוך 5 דקות כבר הצלחתי להשתמש בשינאה שלך במיומנות של מקצוען.
      סחתין עליך ועל ההמצאה המצויינת שלך
        9/9/10 19:14:
      תראי, אדישות זו רמה רגשית אחת לפני המוות. אז אאחל לך שלווה, כמו שכתבת, אמון בזולת (גם אם תתאכזבי) וכן - הפרת שיווי המשקל של הסבל, מאוד יפה הגדרת את זה.
      הלוואי
        9/9/10 19:07:
      חיל ורעדה
        9/9/10 19:06:
      כן, אוף, השיחות בדיעבד האלו בתוך הראש. כזה מתסכל. וה"אי סבלים" האלו. המרגיזים. גם לי היה אחד כזה. יחסי אהבה שינאה בלתי מוסברים. עד היום הוא רודף אותי. אבל הוא חסום אצלי וירטואלית (פייסבוק) ונפשית. חפשי בתוכך את הסיבה למה הדברים שהוא אומר כל כך מדליקים אותך. (במובן הרע של המילה. למרות שלפעמים זה בשני המובנים).
        9/9/10 18:53:
      כן, קוראים לזה גזענות וזה יכול לפעמים לבוא טוב
        9/9/10 18:51:
      השינאה הזאת מוצאת חן בעניניי...את חושבת שאפשר להשתמש בה על ציבור שלם ?
        9/9/10 18:34:
      איזה יופי את כותבת. ממש.ממש.!!!

      כוסאמק. גם אני רוצה בלוג

      בלוג ממש מעניין. באמת

      ארכיון