0

2 תגובות   יום חמישי, 9/9/10, 22:50

ילדים (אחיינים) עושים משחקים במילים איך אנחנו מגלגלים מתגלגלים

שנה טובה לחוף של ים

שקפצנו בו גבוה

שנה טובה גם למציל

שצעק על איזה אמא.

 

הפער בין האוכל הצלחות והכוסות לבין מה שהולך לי בראש זה כמו הפער בין שש לארבעים. ההילוך המהיר לא מתאים לי עכשיו. א נ י  ר ו צ ה  ל א ט ------------- להיתקע לטובה על שערה בודדה על חלק אחד בגוף שלא מאבד מערכו ככל ש ---------------- להאזין ללחשים איטיים כמו כשפים חדשים לי לא עוזבים. זה שחוּר לבן ------------- פעם זה היה מבושה או חוצפה ללבוש חצאית מעל מכנסיים (החבאתי אותה באיזה מקום) היום זה באופנה. במודה. מצב רוח של אופן ----------- אני שחוברה לה יחדיו ------------- גבר גבה (?) קומה ועניבה (אני אתן לו לתת לי להיות קטנה).

----------------------------

אם אני רואה אותי דרך

אוזניים של איש אחר

זה יותר קל (היום)

לשאת את סך חלקיי

(מילים עליך, שמשון)

---------------------------

יש לי כנפיים

אני יודעת

לפי הרחש הזה כשאני מגיעה

לאיזו

נקודה

--------------------------

 

איש חכם מפעם, ישב הרבה ליד איש חכם אחר וכתב אותו.

(יסלחו לי בשמיים על הקדושה באמצע כל החול הזה. כבר כתבתי שהוא אמר לי שאנחנו בסדר, אני והוא.)

(פ. שדה, ר. נחמן. תיקון הלב)

ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידיים ורגליים וכו', אבל ציפורן רגלו של אותו לב העולם היא נלבבת יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעיין עומד בקצה אחד של העולם, ולב העולם עומד בקצה אחר של העולם. והלב הזה עומד כנגד המעיין ונכסף ומשתוקק תמיד בהשתוקקות גדולה מאד מאד לבוא אל אותו מעיין, וצועק מאד לבוא אל אותו המעיין. וגם זה המעיין משתוקק אליו.

ולב זה יש לו שתי חולשות: אחת, כי החמה רודפת אותו ושורפת אותו, ושנייה, מגודל ההשתוקקות והגעגועים שהוא מתגעגע ונכסף תמיד ומשתוקק מאד בכלות-הנפש ממש אל אותו המעיין. כי הוא עומד תמיד כנגד המעיין וצועק.

וכשצריך הלב לנוח קצת, שתהיה לו אריכות-הרוח קצת, אזי באה ציפור גדולה ופורשת כנפיה עליו ומגינה עליו מן החמה. ואז יש לו מנוחה קצת. וגם אז, בשעת מנוחה, הוא מסתכל כנגד המעיין ומתגעגע אליו.

אך מאחר שהוא מתגעגע אליו כל-כך, מפני מה אינו הולך אל המעיין? כי כשהוא רוצה ללכת ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה את השיפוע ואינו יכול להסתכל על המעיין.

...

וזה המעיין אין לו זמן, כי המעיין אינו בתוך הזמן כלל. אך עיקר זמנו של המעיין הוא רק מה שהלב נותן לו במתנה יום אחד. וכשמגיע היום לסופו ונפסק, לא יהיה זמן למעיין ויסתלק חס ושלום, ואזי יסתלק גם הלב חס ושלום ויתבטל כל העולם, חס ושלום. ואזי, סמוך לגמר היום, מתחילים הם ליטול רשות זה מזה, ומתחילים לומר זה לזה חידות ושירים נפלאים.

...

וכשמגיע היום בסופו ממש להיות נגמר ונפסק אזי איש החסד נותן במתנה יום אחד ללב, והלב נותן את היום למעיין, ואזי שוב יש זמן למעיין.

 

----------------------------------

 

(שנה שלמה לך אבא

שנה שלמה לך אמא

שאאנה טובה

שאאנה טובה)

דרג את התוכן: