"הבעיה עם הענף שלנו היא התדמית הנחותה שלנו" מסביר לי בעל המוסך בו אני עובד כבר למעלה משבוע (!) "הרי בעצם אנחנו רופאים של מכוניות, אנחנו מצילים לבן אדם את הדבר הכי חשוב לו בחיים כמעט – הרכב שלו. תאמין לי עובָד, אין שום סיבה ליחס המפלה שאנחנו מקבלים מהציבור. זה הכול רק עניין של תדמיות. המוסכניקים הם לא יותר טיפשים, מלוכלכים, שוביניסטים, מכוערים ועילגים מהרופאים. אתה ואני הולכים לשנות את זה עובָד! מהיום אנחנו לא סתם מוסך לכל סוגי הרכב היפני. מהיום אנחנו קליניקה לכל סוגי הרכב היפני."

אנחנו מתחילים בעבודה לשינוי התדמית, ראשית אנחנו מורידים את התמונה של מיס אפריל 1994 ותולים במקומה ציור של קדישמן. הפקידה סמדי עטיה מקבלת חלוק לבן ותג עם השם "גברת סבטלנה קספרוב – פקידה ראשית". המכונאים מקבלים חלוקים ירוקים, משקפיים עגולים וכבל לתלות על הצוואר בסגנון סטטוסקופ. לאט, לאט המוסך מקבל מראה של קליניקה. גיליונות מטונפים של "ישראל היום" מלפני חודש נזרקים לפח ובמקומם אני מביא גיליונות של לאישה מלפני שנתיים, ערוץ האופנה מפנה את מקומו לתוכניתו של דוקטור רפי קרסו ובעל המוסך מרוצה עד הגג. כעת כאשר אין כל הבדל בינו לבין רופא, הכבוד והכסף הם רק עניין של זמן. אך התכניות והתקוות מתנפצות אל מול המציאות האכזרית, הקליניקה שוממת, גיליונות לאישה מוטלות כאבן שאין לה הופכין ורפי קרסו בטלוויזיה מדבר אל חדר המתנה ריק מאדם. אני מבחין בבעל המוסך מסתובב מתוסכל כארי בסורג. הוא אינו מבין איפה טעה? היכן כל הפאציינטים? מדוע אין הם צובאים עליו בצעקות "אני צריך את האוטו עד הצהריים!" כימים ימימה. לאחר מספר ימים שכאלו מוצא בעל המוסך את השעיר לעזאזל לכל המצב שנוצר. הוא קורא לי ללשכתו, מבקש ממני לסגור אחרי את הפרגוד ומתחיל בשיחת התוכחה. "בא לקוח ששמע רשרוש מוזר במנוע ואתה קובע לו תור בעוד שלושה חודשים?!" הוא מתפלץ.

"ברומא התנהג כרומאי" אני עונה לו "ככה נהוג אצל הרופאים. לא מכובד להגיד לו שיבוא עכשיו. אתה היית הולך לרופא שמזמין אותך לבוא אליו עכשיו?"

"רשרוש במנוע זה לפחות שלושת אלפים שקל, לא כולל טיפולי המשך, לא יכולת להתגמש קצת?" הוא שואל אותי.

"דווקא ניסיתי לבוא לקראתו" אני עונה לו "שאלתי אותו אם יש לו גראז' זהב או ביטוח מוסך משלים. אבל לא, הפאציינט החצוף הזה רצה לקבל טיפול עכשיו ועוד לשלם במזומן ולהסתדר עם המע"מ כדבריו. אמרתי לו שאנחנו שומרים כאן על רמה, לא יקום ולא יהיה, הצעתי לו לקבוע תור לעוד שלושה חודשים, אני בטוח שאם זה היה תור לרופא שלו הוא היה מחכה, אבל משום מה הוא היה לחוץ והלך פה ממול לציון מכונאות."

"עובָד..." הוא עונה לי בייאוש "זה לא ילך הסטארט אפ הזה. קח את גיליונות לאישה, תחזיר את הטלוויזיה לערוץ האופנה ומבחינתי אתה משוחרר." אני פושט מעלי את החלוק הלבן, המכונאים מורידים את המשקפיים בהקלה, זורקים את הסושי לפח לטובת הכנת שקשוקה ובעל המוסך מגהץ את מיס אפריל 1994. נותן לה נשיקה ומדביק אותה חזרה למקומה הטבעי.