שמי ג'רמייה .
בן 27 בחור שידע לא מעט .קשיים ומכשולים אין סופים.
בחור אם המון ניסיון חיים וחוכמת חיים,

פעילות בתחום חברתי:
במהלך שנות חיי פעלתי רבות למען הנוער הישראלי בהרבה תחומים. 
הייתי אהוב לרבים.שמשתי דוגמה אישית.
הייתי מלחה הארץ . הייתי לוחם שלוש שניים, עשיתי שנת שירות לפני הצבא,
ולבסוף התודה אמיתי שקבלתי היא המאבק הלא צודק שאני מנהל היום כשאני בניתי עסק בתחום הפקות אירועים מהרגע הראשון המעסיק לשעבר שלי וחבריו לא נתנו לי לנשום עד אשר גרמו לי לריסוק העסק את אשר עברתי מאיומים על חיי ועד מחיר כספי ענק איש לא יבין וכול זה היה כי פרצתי .כי חלמתי.כי התקדמתי וכנראה שזאת הסיבה לגיהינום שעברתי .כן הצליחו לרמוס לי את החלום את העסק אך נפשי עדין חיי

החברה והמדינה נתנה לי להבין את מה כול נער אתיופי עובר גם שאתה נותן את החיים שלך בצבא .לאחריו אף אחד לא הסתכל עליך בעקבות העסק שלמתי מחיר אישי כבד.ימים שהפכו לשחורים ולילות שהפכו לשאלות.
למרות זאת עמדתי בכול אתגר ובכול מכשול.
אבל בלב לא יכול להבין את מה אשר עברתי ולמה ?
לא אבדתי תקווה. הוכחתי לכול אלו שיש להם דעות קדומות כלפי אחר השונה.
שלכול אדם  יש הזכות לחלום ולגשמם .ושאסור לגנוז לשום אדם את הרצון להגשים את חלומו  ולא משנה לאום,דת,גזע,מין,צבע עור,אתיופי,רוסי,ערבי,וכן...
כולם משכילים יוצרים ,וחולמים . בדיוק כמו כול אדם.אז דיי לדעות הקדומות האילן.
פעם אימנתי בכם החברה הלבנה נתתי עזרה להמון נוער מכם.אך פגעתם בי.בגדתם בי.
אבל  כשאני רואה גנים של שחורים ולבנים שואל שאלה אחת למה אתם עושים לנו את זה?זוכרם מה היה לפני שישים שנה לעם היהודי? הלב פשוט נשבר ומילים אין לי לתאר .כאשר גטאות שלמות נבנות לעדה האתיופית

בכול תחומי החיים בשכונות,בגנים,במקומות בילוי,בבתי ספר,במקומות עבודה באוטובוס,בבתי משפט, ובכול תחמי החיים.כנראה לכול זה יש איזה תוכנית סודית צר לי לומר לכם את האמת שלי .ולא רק שלי באו אני יראה לכם בשטח.

הפִסקה המפורסמת ביותר בנאום היא:

"יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: "אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים". יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם."

במקור:

I have a dream that one day this nation will rise up and live out the true meaning of its creed: "We hold these truths to be self-evident: that all men are created equal." I have a dream that one day on the red hills of Georgia the sons of former slaves and the sons of former slaveowners will be able to sit down together at a table of brotherhood. I have a dream that one day even the state of Mississippi, a desert state, sweltering with the heat of injustice and oppression, will be transformed into an oasis of freedom and justice. I have a dream that my four little children will one day live in a nation where they will not be judged by the color of their skin but by the content of their character.

וקצת על הקהילה שלי:
אנחנו מתמודדים יום יום  אם דעות,מנסים להתגבר על המכשולים החלום שלנו הוא להיות כמו כולם,להשתלב בחברה.אני פוגש הרבה בני קהילה שאפתנים,החותרים להצליח.ואני מאוד גאה בהם.בזמן הקצר יחסית שאנו בארץ.ההישגים שלנו גדולים.
יחד עם זאת יש הרבה בעיות למשל,מדיניות הקליטה שלנו,השכונות שבהן אנו גרים מוזנחות,העיריות לא משקיעות תקציבים בשכונות אלה אין גני שעשועים לילדים.אין מרכזים קהילתיים.אין מקום שמבוגרים יכולים להתכנס בו.
במערכת החינוך עדיין יש בתי ספר.שקיימות בהם הפרדות גזעיות.בנוסף יש בעיות באבחון תלמידים יוצאי אתיופיה.כי האבחונים הם תלויי תרבות ולרוב המאבחנים אין ההכשרה הדרושה לאבחון תלוי תרבות.
בהמשך הדרך ,לסטודנטים קשה להתקבל למקצועות יוקרתיים ,כי הכניסה אליהם תלויה בבחינות הפסיכומטריות,שגם הן תלויות תרבות ולא משקפות את היכולת האמיתית של הסטודנט.אלו רק חלק מהבעיות.

פיתרון לבעיות של הקהילה:
המסקנה היא שהגיע הזמן שהקהילה שלנו תיקח אחריות על עצמה.
הקהילה שלנו זקוקה למהפכה.יש לנו הכוח להתארגן ולהשפיע.אנחנו יכולים לגרום למערכות השונות להבין,שיש לנו יכולות אני מאמין שיש לנו כח אדיר.הכוח נמצא בידיים שלנו.אסור לנו לפחד להצליח.אנחנו לא פחות טובים מאחרים.עלינו להשקיע בלימודים.להתנדב,ולפעול.
אז בואו וניקח אחריות על חיינו.בואו ונילחם למען הזכויות שלנו.נביא מהפכה בקליטה שלנו.בבתי ספר.בצמצום עבריינות בנוער.בביטול המבחנים הפסיכומטריים.

החלום שלי:
הוא ליצור חברה שאין בה אלימות,שאין בה גזענות.אפליה.שאין בה פערים בין השכבות,שפחות אנשים בה יזדקקו לשירותי רווחה,שיהין יותר עצמאים ושיפרנסו בכבוד את המשפחה,
אני אדם של אתגרים תמיד חושב מה אפשר לעשות טוב יותר.
אני מחבר בין העולם התרבותי שממנו באתי לבין החיים בישראל.כל הזמן עובד
"אני מאמין באלוהים ובכוחות שמעל לנו.
כשאני באה ליצור משהו אני מתחבר לכוחות הפנימיים והאמיתיים שלי.המקור הוא אהבה אני עושה מתוך אהבה.גם אם יש סיכוי ליפול.

וקצת עליי:

אני אוהב........
לשמוע מוזיקה , לראות בעלי חיים.
ללכת למקומות שקטים .
לדבר אם בורא עולם,
לחבק את הכלבים שלי .
אני אוהב את השקט.ללכת לים,ללכת לטבע.
את מי שאני.

וקצת על האהבה:

שדלת אחת נסגרת,החלון נפתח להזדמנות אחרת.שונה לחלוטין מהקודמת.אז נכון,תצטרכו להתרגל למשהו חדש,ולבן אדם לגמרי אחר,אבל אם לא תדעו שוני בחיים,הכול יהיה משעמם,אני מאוד ממליץ לקחת נשמה עמוקה ולהזכיר לעצמכם שההזדמנויות לאהבה אורבות לכם בכל פינה שתלכו בכל מקום שאתם נמצאים,האהבה שוכנת.

אלוהים צווה לנו לצאת ברגל לישראל וכך יהודי אתיופי הלכו בעקבות הצו למרות המחירים הכבדים האין סופים .זהו מסע שחרוט 
אצל כול אדם שעבר את האיסורים הנוראים במסע:

הזיכרונות מסודן צרובים בכל אחד שעשה את המסע הנוראי הזה.
המסע הבלתי אפשרי גבה מאיתנו למעלה מ-4000 קורבנות,אשר מתו על אדמתה הארורה של סודן.
אנו החיים,ואלה שנטמנו בסודן,חלמנו וחיינו חיים מלאי ערגה וכמיהה אין סופית במשך דורות להגיע לירושלים,החלום המיוחד הזה היה הגורם לכך שאלפי נשים וגברים,על זקניהם ותינוקותיהם,יצאו לדרך בלא לדעת מה אורב בה.
הדרך הייתה אכזרית.והיו רגעים שהיא פערה את פיה ובלעה את הצועדים בה,
כאומרת:"לא תגשימו את חלומכם עליי".
לא אמרנו נואש,כאילו אחז בנו הטירוף והמשכנו לצעוד.היה זה מעשה הקרבה וגבורה,שלא היה כדוגמתו בעולם המודרני,וזאת מתוך הערגה והאהבה העצומה לארץ הזו .ארץ הנקנית בייסורים רבים.
למתבונן מבחוץ אין את היכולת להבין את אשר עברנו.
ראוי היה שייכתבו הדברים בספר. ראוי היה שסיפורים של בני הקהילה הנחשונים שהיו החלוצים לפני המחנה.גם כן ייכתבו.
רק מי שחווה את המסע יכול להבין את אשר עברנו.ואת עוצמות הכאב של הצועדים, שהלכו ברגל לאורך מאות קילומטרים.
אני שואל לא פעם מה סוד הגעגועים לירושלים ומה פשרם,ומהיכן כוחות הנפש שהיו לנו?והתשובות לשאלות אלה ברורות לי:הכמיהה לארץ הזו.זהותנו הדתית והחינוך שקיבלנו דורי דורות.כמו כל הילדים היהודים האחרים,זכיתי בילדותי לשבת על ברכיהם של הוריי ולשמוע את הסיפורים על ירושלים של זהב.
אך "הרומן" של ישראל עם קהילת יהודי אתיופיה סבוך ומלא מטענים. עד היום יש דברים רבים שלא דובר עליהם ,לא התנהל דיון ציבורי על פעולותיה של מדינת ישראל למען העלייה שלנו.
יש לשאול: למה לא עלינו לארץ שנים קודם לכן, כאשר התנאים היו טובים יותר?אין להסתפק בתשובות הטוענות:"השלטון באתיופיה לא הסכמים להעלות אתכם"
גם כשהשלטון הסובייטי לא היה מוכן להעלות את יהודי ברית המועצות,מדינת ישראל עשתה הכול. על מנת להביא לעלייתם של היהודים ממנה.האם "החומה" האתיופית הייתה חזקה יותר ואטומה יותר?אולי יבוא הזמן,הדברים יבשילו ונוכל לקיים בנושא דיון פתוח ואמיתי.
רבים מאיתנו עסוקים עדיין בהדחקת הטראומות של המסע והסבל.
יחד עם זאת היו גם אנשים רבים שעשו הכול.על מנת להבין לליבנו הדומע. אנשים טובים אלה נתפסו באותם ימים כסהרורים בעיני המתנגדים."הסהרורים" היו בעיקר יהודים אמריקאים,וקומץ יהודים מאתיופיה שהסתננו לישראל.
כיום כולנו נמצאים על האדמה שערגנו אליה,שנהרות דם נשפכים עליה.וכמו כולם אנחנו מגוננים עליה.ודמנו מתערבב בדם של אחינו.
המטענים הרגשיים,הכעס,הכאב והצלקות,שההיסטוריה השאירה בנו עדיין חבויים עמוק.הם עדיין לא נשכחו,והם עתידים לצוץ בעתיד.אני רק מקווה,שלא יצטרכו לומר לנו "סליחה"
"הסליחה" האמיתית שאנו מבקשים היא. שבנינו ובנותינו ישתלבו במקומות העבודה בתחומיי ההיי-טק ,המדע,הכלכלה והחברה.כשווים בין שווים.תהא זו הסליחה האמיתית עבורנו,ושל אלה היקרים מכול,שעצמותיהן זועקות עדיין:
"הוציאו אותנו מהאדמה הארורה של סודן"
אחרי ההגעה לארץ.פתום "נעלמו" היכולות של יוצאי אתיופיה
אנחנו שעברנו את סכנו המדבר,שהוכחנו יכולות מדהימות של הישרדות,אלתור ותושייה.כאשר הגענו ארצה התייחסו אלינו כאל מוגבלים,שאינם מסוגלים לצאת למכולת ולשוב הביתה.
יותר מ-30 שנה מאז עלייה של יהודי אתיופיה לארץ,שהחלה בסוף 1979 כאשר בוחנים את סיפורי המסע של בני הקהילה.מוצאים ששזורים במסע מעשי גבורה,סבל רב והרבה מאוד אמונה באלוקים ובכוחנו לעמוד בתלאות הדרך והמדבר.
המסע החל.קודם כל.בזכות ההחלטה של בני הקהילה לקחת אחריות על גורלם וחלומותיהם,ולפעול כדי לשנו:ולא לחכות שמישהו יבוא ויגאל אותם על אף שהדרך לסודן הייתה מלאת סכנות ובלתי ידועה,יצאו אלפים מבני הקהילה למסע רגלי.כאשר עיניהם צופות לעבר ציון .ירושלים.
חזון זה אפשר להם להתגבר על המכשולים והתהומות,שעמדו בין הבית באתיופיה לבין היעד הסופי ירושלים. אכן,התהום הייתה עמוקה ובלעה לתוכה רבים ממשתתפי המסע,יש לציין לשבח את הנכונות של בני הקהילה לפעול למען עתידם.ואת שאר הרוח שליווה את עשייתם.העוצמה של מעשייה זו מתחזקת לנוכח הדעה הרווחת,שהתרבות האתיופית היא תרבות פאסיבית של מעודדת יזמות.במסע לסודן הפגינה הקהילה שלנו הרבה יוזמה ותושייה,המבטלים.דעה זו.
למרבה הצער.החברה הישראלית.ובעיקר העוסקים במלאכת הקליטה,לא הפנימו זאת ולא הכירו בעוצמות שיש בנו.
גישה זאת בא לידי ביטוי בקליטה הראשונה שלנו.אנחנו שעברנו את סכנות המדבר.שהוכחנו יכולות מדהימות של הישרדות,אלתור,ותושייה,כאשר הגענו ארצה.התייחסו אלינו כאל מוגבלים,שאינם מסוגלים לצאת למכולת ולשוב הביתה.היחס של הקולטים אלינו היה כאל מסכנים.עד שנוטה אני לחשוב.שכנראה מישהו החליט שאת עולי אתיופיה אפשר ל"מכור" לחברה הישראלית דרך הרגש.האמפתיה והמסכנות.
תחושתי זו מתחזקת בכול פעם שאני מבקר בבניין,הסוכנות היהודית בתל-אביב,
שם תלויות תמונות רבות של עולים עם הרבה חיוכים והיו מקשטות את מדרגות הבניין רק בתמונת עולים אחת המצולמים בוכים.וכן זוהי תמונה שלך עולם מאתיופיה.
האם שמעתם פעם מישהו ממשרדי הממשלה מדבר על חלקם של בני הקהילה במבצעים השונים? אם שמעתם זאת,הרי היה זה רק אחרי מאבק ארוך וקשה של "פעילי המוסד" מהקהילה לזכות בהכרת המדינה על חלקם בהעלאתם יהודי אתיופיה מסודן.
אם העוסקים בקליטה שלנו היו מזהים את הכוחות והעוצמות,שהוכחנו במסע ובאלפיים שנות גלות באתיופיה:אם הם היו משכילים לגייס אותם לטובת הקליטה שלנו בארץ :אם גישת הקליטה הייתה מעצומה ולא פטרונית,המעודדת תלות בפקידים אין לי ספק שסיפור הקליטה שלנו היה מתפתח באופן שונה לגמרי.
אני חושב בסיפור המסע נתן להבין את האמונה וגם כלי חינוכי ממדרגה ראשונה.סיפור המסע הוא נרטיב שביסודו עומדים הרבה גבורה.ציונות,יהדות ואקטיביות שאנו יכולים להתגאות בהם ושהציבור היהודי והישראלי יכול ללמוד מהם רבות.אני מאמין,כי אם אנשי החינוך הבאים במגע עם ילדי הקהילה והוריהם יזכרו כוחות ועוצמות אלה,ואם הם יתחברו אליהם הם ימצאו בהורים מהקהילה שותפים אקטיביים ומועילים.
אלוהים שנתן לי כוחות נתן לי משימה .להפיץ על מנת לשנות.
אחים אנחנו .יהודים אנחנו.אלוהים לא יצר יהודי לבן או שחור...בצלם אלוהים נברא אדם.
זה לא אנושי לשפוט אדם על פי סימנים חיצונים .מיציאת מצרים שלנו הקהילה המדהימה הזאת הקהילה האתיופית שאת איש לא מעניינית...ציטוטים אהובים

את חייבת להיות מלאך ..
אני יודע שאת נמצאת איפה שהוא בעולם.
ושנינו בונים גשר שיחד אותנו עד אז
מלאך שלי יכתוב לך מכתב מהלב.
למענך אהיה מיתר,עליו תפרטי שיריך,למענך אהיה פסנתר שבו תנגני את מנגינותיך,למענך אהיה המעיין שבוא תראה את צימאונך,
למענך אהיה הכותל שלו תספרי את כול סודותיך,
למענך אהיה האלון שישמור אותך מפני השמש,יאיר את דרכך,
מלאך שלי.
אור לחיים יפים מלאי אהבה
האושר הוא הרגש שאתה מעניק בכל יום
האפשרות של ביחד לחלום
להסתכל עליך עם אותו חיוך ומבט
השלמות הפנימית בלהיות את.
האושר הוא חברות עמוקה ואהבה טהורה
להיסחף אחריך כמו רוח סערה
לפרוץ גבולות ללא כל פחד
לעשות הכול כדי להישאר ביחד.
האושר הוא להתעורר בבוקר ולחייך לעצמך
לדעת שיש מישהי תמיד לצידך
החושקת בך יותר בכל מפגש
רוצה להתקרב ולהתרגש שוב מחדש.
אהבה אמיתית היא לצעוד יחד
אל עבר האופק בלי כל פחד.
לטפס על הרים, לעבור גאיות,
אמיצים ככל שאפשר להיות.
לעבור מכשולים וקשיים מכל צד 
והלאה ללכת, יד ביד.
לטבוע בדמעות, ליפול לעומקים, 
ואחד את השני למשוך ולהקים.
למעוד- ולתמוך, לאחוז, לחבק,
לדעת להעריך, וגם לחזק.
העיקר להמשיך ולא להיות לבד,
כי שניים שאוהבים-הם שניים שהם אחד...
אהבה אמיתית היא לצעוד יחד
אל עבר האופק בלי כל פחד.
לטפס על הרים, לעבור גאיות,
אמיצים ככל שאפשר להיות.
לעבור מכשולים וקשיים מכל צד 
והלאה ללכת, יד ביד.
לטבוע בדמעות, ליפול לעומקים, 
ואחד את השני למשוך ולהקים.
למעוד- ולתמוך, לאחוז, לחבק,
לדעת להעריך, וגם לחזק.
העיקר להמשיך ולא להיות לבד,
כי שניים שאוהבים-הם שניים שהם אחד...