הסתיו הזה, לא ממש שמתי לב והוא הגיע.

שריקות חרישיות של עצב נמהלים בקור סתוי ירושלמי,

צועדים להם אנשים, ממהרים

עלים מתנופפים ביגון,

גם צבעם כמו איבד מחיוניותו.

צועדת בין כולם,

יד ביד עם העצב שהחליט להתלוות אלי.

הוא והסתו בני לוויה קבועים שלי בימים האחרונים,

והם הבטיחו לא נעזבך.. 

ובעוד הם טווים את רצונם,

אני ממשיכה לזרוע עצב בכל עת..

לחוש געגוע צובט

רוצה לברוח אל הלא נודע

להיעלם

לחדול

לא להיות. 

עזבו אותי יגון, עזוב אותי סתיו

יש אנשים שמאד שמחים איתך

אומרים שאתה רומנטי

קריר ומלא רוגע.

הם יקבלו אותך בזרועות פתוחות

בצעיפים, בקפה חם ו - - איך לא.. בחיוך. 

אני לא.

אמשיך לשוטט לי באי שם

לחפש את עצמי בארץ המובטחת

לחפש בלא-נודע, מזור לגעגועי..

אולי אנסה למצוא חיים חדשים,

זרעים חדשים,

של אהבה, של חיוך.

או אז אטמינם באדמת ליבי.

ואחכה

עד כי יצמחו ויאירו בי. 

כי במקום שזרעתי בו עצב,

איך יגדל חיוך??