מוצף ברגשות של עצמי, חושב מחשבות ותוהה שוב ושוב ואולי טועה שוב ושוב. מה זה משנה? האם בכלל כמה מולקולות של פחמן ומים יכולות להבין משמעות של יקום שלם?

כמו עץ צעיר שמצמיח את הגזע שלו מעלה ואז משהו מת בו בתוכו, אבל מבחוץ הכל נראה רגיל, גזע שלם וחלק ובראשו כבר משהו מתרחש, מתחת לקליפה הכל משתנה, מפסיק לצמוח בכיוון הצפוי, אולי קיבל מכה מבחוץ ששינתה את ראש הצמיחה, אולי תולעת חפרה לה דווקא בחלק העסיסי והרגיש שבקצה, או סתם מחלה שגרמה לרקבון. ואז דווקא מתוך העצירה הזאת ממשיך לבלוב חדש, פיצול, ניצנים חדשים מבצבצים להם וכמה גבעולים חדשים מתחילים מרוץ חדש בכיוון שונה לגמרי למעלה, מחפשים את האור.

וכל השנים, אני שואל את עצמי, מנסה לחשב את המסלול הנכון, הכיוון המדויק שבו העץ יצמח, איזה ענף לגזום, מתי להשקות, ללבלב ומתי להשליך עלים בשלכת (כבר הסתיו עכשיו, אתה לא צריך סיבה להיות עצוב). ואז הכה בי שוב הברק למרות שהרעם היה זה שעשה הרבה יותר רעש, וחרך את ראש הגזע, פיצל אותו לשניים. ומתוך הסדק השרוף מבצבצים להם עלים חדשים, חוטרים רכים, מתפצלים ונמשכים אל האור, למעלה, בכל הכיוונים יוצרים עלווה ירוקה ומבריקה.

כי זה לא משנה לאן אתה הולך, העיקר זה לצמוח בדרך אל האור.