היא עומדת מולו דוממת, עיניו עצומות והוא לא זע . פניו שלוות היא מקנאה, כשהגיעה לכאן, מתי זה היה ? לפני שעות? דקות ? ועכשיו השמש לוהטת על פניה הסמוקות , זיעה צורבת בעיניה ונוטפת מלוחה לתוך פיה והיא שכחה מה היא רוצה לשאול. היא נותנת בו מבט ומתחילה לדבר במהירות , במילים לא ברורות ובהברות מעורבלות . הוא לא פוקח את עיניו גם לא מזיז איבר מגופו.
"שבי" שפתיו לא מבטאות את המילים, את הקול הטמיר, הקטיפתי בשוליו היא שומעת בתוך ראשה. היא מצייתת ריסים ארוכים וצפופים נפרדים , עפעפיים פנימיים עולים ומגלים מבט סגול אפלולי . עיניו שבות להביט אל תוכו כאילו היא אויר. היא מהססת, אחר כך מקפלת רגל אחת לפני השנייה לישיבה מזרחית, החול זהוב מתחת לישבנה וחומו המלטף מעקצץ אחרי זמן. כשהיא זזה מעט לסדר שיהיה לה נוח חולף צל על פניו היא עוצרת ותנועותיה מאטות. היא פורשת ידיים מניחה אותן על ברכיה ויוצרת את עיגול המחשבה בעזרת אצבעותיה כמו שראתה אצלו. נושמת, מנסה להירגע. מהצד שלו אין רמז שהוא נושם, פסל יושב מול גלים, ידיו על ברכיו אצבעותיו היחידות אגודל ואצבע צמודות ויוצרות עיגול בכל צד. בתוכו עוברים ענני המחשבה שלו בין קרעי העננים מתגלות ומתכסות בעשן לבן דמויות ומראות והוא דומם לחלוטין. והיא מחכה באותה תנוחה היא מסתכלת לתוכה ועוברת על השאלות שלה ,אנחה של חוסר סבלנות נמלטת מפיה, הוא מתקשח באחת. היא מרגישה אותו בתוך ראשה , וקולו ממקד את מחשבותיה ברגע ,"אני לא יכול לעזור לך. את קצרת סבלנות. זה המסע שלך, רק את יכולה לעבור אותו ורק בסופו ,אם תתאמצי, תוכלי לשאול".
הוא מודע לה, היא יכולה להרגיש אותו הוא קטן ומצומצם בתוכה אבל הוא שם , טמון כמו עין נוספת, הוא אוחז בה ומשיט אותה. אין לה עפעפיים פנימיים, עיניה הירוקות נעצמו כשהרימה ראשה אל השמש ואפילו בעיניים עצומות היא יכולה לראות אותה עיגול שחור ענק חוסם לה את המחשבות משתלט על הדמיון שלה ועל כוח רצונה מהפנט אותה אל תוך השחור הבוער הזה אליו היא צוללת נסחפת, נסחפת, נסחפת לבדה עד הלבן מעתיק הנשימה ,שם היא פורצת למעלה ודואה המחנק נרגע בתוכה כשהיא צפה בשקט.
בתוך בועת הזכוכית אין לזמן חוקים והוא נמשך כרצונו. היום מתחיל כשהוא מתחיל ושוקע כשהוא מתעייף ואז הליל משתרע עד שהאור כובש את היקום. עולה ויורדת בגרמי מדרגות אפלים וחשוכים המובילים למסדרונות ארוכים ,ארוכים חשוכים שטורי דלתות בצידיהן עם כל פתיחת דלת היא נכנסת לחשכה נוספת המובילה לגרם מדרגות נוסף.
בפתיחת דלת אחת רגילה למראה, האור מציף אותה ומכאיב לעיניה והיא כה מסונוורת עד שאינה רואה את פניו המחייכות בטורי שיניים בוהקים ואחר כך שמחה כנה וחשופה בעיניו מתחלפת לניצוץ ממזרי. הוא פותח כף יד מאוגרפת ומגיש לה בועה זכה מזכוכית בתוכה קפוא הזמן שלה ערפילי כעשן לבן וחלקלק כמו הצלופחים המבעיתים שהיו מתפתלים בין רגליה באגם בימי ילדותה. והיא מרגישה את עברה, ההווה שלה ועתידה מתערבלים בקיבתה. "כשהיא תימס גם אני אלך " מבטו נעוץ בה, אך היא אינה מאמינה לו כי העיניים שלו מדברות אל נשמתה בשפה אחרת מהמילים שיוצאות דרך שפתיו. שפתיים הגורמות לגופה לרטוט עוד בטרם ייגעו בשלה.
"האיש הזה יעשה לך הרבה רע" מזהיר אביה "אני לא אתן לך להרוס לעצמך הכל את חושבת שאיני רואה מה קורה לך?" אימה מודאגת "להבה שלי אני רק רוצה שתגיעי אל הנחלה." "אל הנחלה מגיעים רק בקבר אמא .מי כמוך יודעת שהחיים הם קשיים בלתי פוסקים." הם תמיד נתנו לה הכל בלי שתבקש או תתאמץ . אהבו אותה כמרכז עולמם עד שהייתה בטוחה לגמרי שהיא נסיכה.
צהוב, היא נזכרת , כל הצהוב הזה מכאיב לעיניה הולך וגדל ונפתח אל תוך שדה של סביונים באור שמש, הררי צמר גפן לבן ורך בשמיים והלב שלה מזמזם כמו דבורה מעופפת ברוח הקלילה, שמחה ניגרת אל תוך גופה נשפכת מתוכה בצלילי צחוק מסתלסלים ועולים כמו אד מעל ראשה. היא רצה אל בתה הקטנה המנומשת מביטה בעיניה המאמינות וצוהלת כשהיא מרימה אותה אל על, שמלותיהן מתנופפות מסביב לרגליהן היחפות הדקיקות ושתיהן מסתחררות, צחוקן מתערבב כשהן מתגלגלות יחד חבוקות במורד הגבעה המדושאת וכל אותו הזמן התחושה הזו של חופש ותחושת אושר של: אלוהים –תודה- לך- על- הכול- ובעיקר- על- רגעים – כאלה עוטפת אותה.
"אימא, הנה את , למה את עצובה?" הוא מביט אל תוך עיניה במבט דואג וליבה צונח לרגע בפחד נורא, איש קטן ילד גדול "אימא את חונקת אותי" הוא מתגלגל מצחוק כשהיא מדגדגת אותו ומספרת לו אגדה על גמד קטן שחוצב יהלומים בכל איברי גופו וגם בורח ממפלצת גדולה שרוצה לקחת ממנו את כולם. קול צחוקו המצטלצל מדבק והוא מבקש שלא תפסיק. "עכשיו די", היא מרצינה " והבעת פניו הקטנות משתנה לאכזבה.
בתחילה נראתה ההזנחה רק בדברים פעוטים, כתמי טחב חומים אפורים זחלו אט אט על הקירות . אחר כך מתוך לבני החומות פרצו העשבים השוטים והיו מתריסים מולה שהגיע הזמן להתעורר ולהתחיל לעשות שינויים אבל ליבה היה גאה בעצמו וממוקד במקום אחד. משהחלו לבנים מהחומה לצנוח על העוברים והשבים מעלים דוק אבק בנחיתתם רחקו האנשים ממנה מפאת הסכנה, והיא פשוט לא חשה בחסרונם. לבסוף התמוטטו הקירות והוא הלך כפי שהבטיח. היא עדיין לא האמינה. בטוחה שיחזור, התאבלה בין השברים וחיכתה ומשהתמהמה יצאה אחריו.
היא נרדמת תחת עץ התות. נשר ענק קרב אליה מוטת כנפיו אדירה ופניו פני אהובה. הנשר נועץ את טפריו בזרועותיה שמתחילות לדמם ונושא אותה אל חוף מסולע .שם הוא מניח אותה מול חומת אבנים, מחדיר מפתח זהוב לתוך ליבה ומסובב. בכל אחד מהסלעים טבועים פנים אנושיות וכולם חיים להפליא. תחושת חיות מתעוררת באיבריה והיא מתחילה לחולל בפניהם , ריקודה חושני ומהפנט . תנועותיה מלאות יופי ויצרים עיניהם בולעות אותה, פיותיהם מפזרים קריאות התפעלות והערצה והיא משתחווה בפניהם בתחושת ניצחון. הפנים אינם מפסיקים לדרוש הדרן והיא מציגה את עצמה נכנעת בגנדרנות ורוקדת בפניהם ריקוד נוסף. הפעם משהו משתבש. תנועותיה גרוטסקיות, ידיה כבדות היא כושלת כמו היו רגליה בולי עץ מגושמים. צעקות הבוז והבעות הלעג על פניהם ממלאים אותה בהלה היא מתעוררת משנתה בשמש הקופחת מזיעה ורועדת.עכשיו היא יודעת, לבדידות טעם אבק.
הסוסה שלה גומעת בשקיקה את מי הבאר ששאבה עבורה. הזקנה מתקשה להעלות את הדלי מלא המים והיא נגשת לעזור לה. הזקנה מודה לה בפה מחוסר שיניים מהדקת את המטפחת אל ראשה. "הנשמה מקבלת בדיוק מה שהיא צריכה כדי לגדול ואני רואה שאת מתנגדת. ככל שתתנגדי ככה יבואו לך יותר קשיים, את תקבלי את זה כך או כך, זה רק עניין של זמן תחסכי לעצמך סבל ילדה" "איש לבן גדול עבר פה.כבר זמן רב אני בדרך אחריו ועקבותיו הובילו אותי לכאן. אולי את יודעת משהו?" הזקנה מצביעה הרחק אל האופק שם נראים מספר בתים מבודדים מהשאר . היא מוציאה מכיס סינרה חפיסת טארוט ושולפת קלף עשרה גביעים ."אל תלכי לשם ילדה, הוא מאושר עכשיו ,זה לא הזמן שלך " יש רחמים בעיניה ולהבה מבוהלת.
היא מציצה בחלון הבית אל תוך החדר. הוא מתעלס איתה באהבים והוא נראה בדיוק כפי שהיא זוכרת. הכאב מותח את פניה למסכה והיא כושלת ונחבטת בשמשת החלון.הדלת הראשית נפתחת והוא יוצא אליה זעמו נראה בעיניו "למה את עוקבת אחרי? את לא נותנת לי לבחור . תסתכלי על עצמך, את אפס, מי ירצה בך מלבד אפסים כמוך?" "איך זה כשאתה איתה? היו עוד? " "היו עוד ואיתה זה שדים ונפלאות " המבט היציב שלו כשהוא מביט בפניה מפחיד אותה יותר מכל.
"סבתא בשלה דייסה" מלגלגת השחצנית על הקטנה בתוך ראשה "חמה וטעימה, ומלאת מנעמים. " "נתנה לצילי, לגילי, לבילי ולמילי ורק ללְהַבָה המפונקת לא נשאר ובתחילה היא יללה וכעסה ואחר כך הלכה, הלכה, הלכה והיא עדיין הולכת ולאן היא הולכת? את לא קצת בנתיב הפוך? דרך אובדנית מה אימצת לעצמך אינך חושבת?" "די ,תפסיקי" הקטנה זועקת "תפסיקי להציק, תפסיקי דייייייייי" השחצנית בתוך מוחה מסמנת תנועת ביטול בידה ומשתתקת.
"יש רק את הכאן ועכשיו" הוא אומר לה, אחרי שבא בעקבותיה כשסיים את ענייניו אצל ההיא למרות שהסתובבה לחזור , אספה את עצמה , מרימה ראשה גבוה והחליטה לקחת את עצמה בידיים. "באתי לרגע ואיני חוזר. אני פה עכשיו ומחר כבר לא וזה הכל"
מרחוק בין ענני האבק נראית דמות רוכב, זיק של משאלה מתגנב לליבה אבל זה לא הוא , " אור ואהבה לך את נראית כמו אישה עם יעד? אני טועה?" היא מחייכת, הוא נחמד ולא מזיק היא נרגעת " עם יעד? אולי, אני עדיין תוהה לגבי זה " והיא מספרת לו על המסע שלה ונותנת לו לעשות בה כרצונו על העשב הרך לצד נחל קטן בצל העצים כי היא בודדה ורעבה כמו כלבת רחוב. "למה את עדיין הולכת אחריו אם הוא מתנהג אלייך ככה?"שאל כשסיימה לשטוף את גופה במים הצוננים בשעה מנומנמת שבה החום מעיק במיוחד. "אני לא יודעת, משהו מכריח אותי מבפנים. כאילו שאיני מאמינה לו כשהוא שם ואיני מאמינה לו כשהוא לא ולעצור עכשיו ולחזור על עקבותיי יהיה להודות בלא אפשרי והלא יתואר" "ומהו הלא אפשרי והלא יתואר?" "שזו אינה אהבת אמת, שזה היה רק משהו זמני, מתוך נוחות , כי אם זו אינה אהבת אמת אז מה היא אהבת אמת בעצם ? כל מה שרציתי זה גבר –אחד- אישה- אחת , נשמות תאומות ועכשיו משהכרתי את הנשמה שלי אני לא בטוחה שארצה לחיות בכלל אם אהבת אמת אינה קיימת " "אבל אולי מה שהוא אהבת אמת עבורך אינו אהבת אמת עבורו, זה לא עושה את אהבתך פחות אמיתית אם אינה נענית לך." "זה עושה אותה טראגית "אמרה בעצב "אמרת שהוא התאהב כבר בנשים אחרות" הוא מקשה וניכר גם שמץ הנאה בעיניו. היא קופצת על סוסה היא תחשוב על זה פעם אחרת ובצומת הבאה נפרדו.
אם רק אצליח לתפוס אותו לפני שירד החושך, אני אספיק אני יודעת שאספיק" היא מנסה התערבות עם עצמה. השחצנית בראשה מתפרצת ראשונה "מה כבר יקרה?" "אז הוא יהיה שלי ורק שלי כמו אז , זוכרת?" "פחחח, בכל מקרה זה לא יעזור" היא לא מוותרת לה " כבר איבדנו את התום" והיא סופגת את השחצנית אל תוכה.
היא מתיישבת על החול מול דמותו משולבת הרגליים, אישה אחת ויחידה. היא מסדרת שערותיה ביד רועדת אבל הבעת פניה נותרת שלווה למרות עייפותה הרבה והאבק שדבק בה. עיניו עצומות . עכשיו היא מבינה , הוא בעצמו רק איש אחד פוחד ועייף מהחיפוש. השמש נבלעת אט אט בים וברקים מפלחים את השמים המקדירים ואחריהם הרעמים וכמו פרקו הברקים והרעמים את המתח מגופה היא כל כך רגועה לפתע.
מהעבר השני של המפרץ אביאל נרעד מן הברקים והרעמים שבאופק .יש לו תחושה ברורה שזמנו המיועד הגיע. הוא עובר בין חדרי ביתו ,ותחושת הריקנות מחלחלת בו הוא אוסף בתרמילו כמה חפצים ובתחושת בהילות מאכף את סוסו קופץ עליו ויוצא בחשכה הרטובה אל הדרך . עמוק בתוך התרמיל עטופה במטפחת משי תכולה יש בועת זכוכית מלאה שמי לילה שחורים ואלפי כוכבים מנצנצים.
|