מאמר מרתק של שגיא מנדלבוים.
לאחר הקריאה, מצאתי עצמי מבינה, מצד אחד, הרבה דברים על עצמי ומצד שני - נותרתי עם הרבה מאוד שאלות.
אינני צריכה להשתמש בתרופה הומאופתית, כדי להבין כי הערך העליון בחיי הוא החופש. החירות. לא להיות תלויה באף אחד ובשום דבר,
להיות חפשיה מהכל ומכולם.
הרבה פעמים בחיי קורה כי אני שואלת את אותה שאלה בדיוק: "האם זה שווה את זה" ? והתשובה כמובן היא - "לא" .
לא פעם, עמדתי בפני בחירות כמו: האם לעבוד במקום מסויים, האם להיות בקשר עם מישהו מסויים, האם לעשות משהו מסויים - בחירות שהיו יכולות כביכול לשנות ולשפר את חיי לטובה.
אך לפני שקבלתי החלטה בעניין, תת המודע שלי תמיד שאל את אותה שאלה: זה - תמורת החופש, תמורת העצמאות. האם זה שווה את זה?
התשובה ברוב הפעמים היתה - לא.
שכן אני מוכנה לתת כמעט הכל מעצמי - כל עוד זה אינו פוגע בחופש שלי. כל עוד תמיד נותר "פתח מילוט" , המאפשר לי להסתלק בדיוק באותו הרגע שאחפוץ. להעלם מייד כשיווצר הצורך.
להתרחק מייד - ולא להשאיר עקבות.
המאמר של שגיא מנדלבוים - כאילו נכתב עלי. מצאתי עצמי בו, בכל מילה כתובה.
החיים כחתולת אשפתות, חפשיה לחלוטין, גבתה ממני, עם השנים, מחיר כבד. אין זה קל או פשוט לשמור על החופש.
בתקופה האחרונה היתי מאוד חולה. החלטתי ש - "זה לא שווה את זה" וכל שנייה מחיי, עם כל נשימה שנשמתי, ייחלתי למוות - שסרב להגיע.
החזיקו אותי בחיים שני דברים:
החתולים שלי, שידעת שלא יסתדרו בלעדי ושאם לא אהיה - אני גוזרת עליהם גזר דין מוות
ואשה נפלאה ומיוחדת, ש"הכריחה" אותי להתמודד, שנתנה לי כח לוותר מעט לעצמי ולנוח.
כתוצאה מכך, בחודש האחרון, התחלתי אפילו לעבוד כשכירה...
כלומר - להפוך לחתולה מבוייתת, חתולת בית מפונקת, שמסרה את החופש שלה - למען הבריאות.
כשכירה, כחתולת בית, איני צריכה להפעיל מחשבה, איני צריכה לדאוג לכלום. מטפלים בי, מאכילים אותי, דואגים לי תמיד.
החובה היחידה שלי, היא להיות מוכנה להתלטף תמיד כשקוראים לי - ולעשות זאת מכל הלב, בצורה הטובה ביותר שאוכל.
האשה הנפלאה שעזרה לי להצליח לוותר מעט על החופש שלי, טוענת כי זה תמיד יכול להיות עניין זמני. שאמנם אני מחוייבת למקום העבודה שלי, אך כשאתחזק ואבריא - (ואם עדיין ארצה...) תמיד אוכל להתפטר - ולחזור לרחוב.
אל החופש.
אכן - זה לא קל להיות חתולת אשפתות חפשיה, אף כי כי זהו הדבר הנפלא ביותר בעולם.
|
