בכל שנה אני גדל בשנה. לא מפספס אף שנה.
גדל וגדל וגדל, והמיימדים שלי כבר גדולים מידי.
ואני הקטן, עם אוסף של תשובות משומשות, ופגרי שאלות
מנסה למצוא את הפינה על המדרגות מאחורי הכיתה בבית הספר
עליהן הייתי יושב בהפסקה, לאכול כריך עם שוקולד, כשהשמש
מלטפת אותי בקרניה החמימות, אני הקטן שלא מוצא את המקום הזה
הוא נעלם. ואני הקטן שעוד זוכר את ריחו של הגשם הראשון,
שתמיד פיספסתי משום מה. הוא היה יורד בלילה, כשכבר ישנתי.
ואני כבר לא ישן בלילות, אולי זה בגלל שאני מפחד שאפספס
אותו שוב. ואני הקטן שוכב שוב על הגב, על הגג של המקלט
בגן השעשועים, שפעם היה המבצר שלי. ומנסה לספור את הכוכבים
בשמים, ורק עץ האורן הגבוה, שנשאר למרות הכל מסתיר לי כמה.
אולי בגלל שהוא מנסה להגן עלי, מהתשובות הרעות.
ועץ האורן הגבוה, הוא היחיד שיודע שאני הוא אני הקטן.

והשמש עלתה וירדה, ועלתה וירדה, מין משחק שכזה שרק
היא והירח מבינים. ומשנה לשנה התחממה יותר ויותר.
עכשיו היא כבר לא מלטפת, היא רק צורבת.
והקרירות המלאכותית של המזגן, לא באמת מצליחה לקרר
אותי, הקטן.

זמנם של אבירים ונסיכות עבר מין העולם, גם זמנה של הרומנטיקה
נמוג אל אפילת העבר וכבר תם.
והיא מוכת גורל אומללה, שמחפשת בהיסטריה מנוחה, מביטה סביב
ולא רואה. מגבירה את המזגן, מנסה לשלוט בטמפרטורה.
היא פשוט לא מבינה, שחום וקור הם לא עניין של טמפרטורה.
ומסביב קירות, והיא פשוט לא מסוגלת לראות.
את עץ האורן הגבוה שלי, שבצילו אולי לא קר כ"כ.
אבל זה בסדר, כי חמים ונעים שם, כמו על המדרגה בבית הספר.
ואני נשאר שם לבדי. אני הקטן.