הוא ישב בקצה הספה,

ממשש בקמיצתו,

את  שקיעתה המתמשכת

של כרית הנוי.

.

בדמיונו רקם 

פרח

על הציפית שאיבדה את לובנה 

וחיכך את כרית אצבעו

בתפרים העדינים

של החוט  ששזר מוחו.

הוא התעכב על המפוספס בין התחים

וליטף אותם כאותיות מחוקות  במצבה.

עורב שחור הבריח

נטיפי אור אחרון

ממחטי האורן.

גחליליות השכימו  בעיניו

מאירות באודם את

בלוטות הדמע

העקרות  .

נופו של העץ הרחב

שח ברוח ההררית וכיסה את חלונו.

בוילון שחור.

אורות העיר נדלקו

בשמשה, , 

והוא נשקף  בנצנוץ החגיגי

אל אני

חשוך.

חשוך ציפיות.