סורגת בארגז החול =♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣= =♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣= =♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=♣=
ראש השנה, עם ה"תשליך" דומה מעט לפסח עם ביעור החמץ. מאחר שיש השראה הדדית בין חוץ ופנים - סדר וניקיון סביבתי מסייעים גם להתארגנות פנימית טובה. וכך, תוך כדי סידור מגירה, מצאתי דחוק מאחור, גרב ארוך בודד, הממתין מזה שנים לתאומו המבושש לחזור. בעודי תוהה לאן פנה הסורר, נזכרתי בגרבי צמר ארוכים מלפני למעלה משישים שנה...
איך לא ראתה אימא שאני נושאת איתי ל"גן הגדול" של מרים, את שקית הסריגה שלי?? אלמלא פנתה אליה הגננת בצהריים, בבקשה שלא אבוא יותר עם סריגה, אפשר שהטרדות הקיומיות שהעסיקו אז את ראשה, היו מאפשרות לי לסיים על שפת ארגז החול, צעיף נוסף לבובה לוּלוּ.
מרים באמצע ואני שלישית בשורה האמצעית מימין מגיל מוקדם אני זוכרת את אימא סורגת. תמיד סרגה משהו. בתקופה שלימדה את החיילים הבריטיים צרפתית, והייתה חופשייה להיכנס למרחב המפקדה שבלב המושבה, הוקנתה לה הזכות לקנות בקנטינה כל שרצתה, במחיר המופחת לחיילים. לא זכור לי שהביאה משם שוקולד, רק סבון גילוח לאבא ועוד-ועוד זוגות גרביים ארוכים מצמר חאקי, עם פסים צבעוניים למעלה. היו אלה הגרביים הרשמיים אותם גרבו החיילים עד הברך, כהשלמה נאותה למכנסיים הקצרים, שהגיעו עד הברך, אלא שמִן הכיוון ההפוך. [הדוגמה מתחת לכותרת ממחישה בקירוב את הפסים באִמרת הגרביים]
ישבתי מול אימא והחזקתי במתיחה את החלק התחתון של הגרב, כשהיא פורמת מלמעלה ומלפפת את הצמר במהודק סביב משענת הכיסא. אחרי שנקשר, הסירה את הצמר המלופף מעט מן הקצה האחד ומעט מן השני, עוד קצת ועוד קצת, עד שנחלץ וקפץ מתולתל כתרבוש. עד כאן רק מחצית התהליך, כי עוד נחוץ היה להטבילו, ולא מטעם דתי קתולי, אלא כדי לבטל את סלסולו מן הסריגה הקודמת, רק כדי שישוב להסתלסל בסריגה החדשה. הצמר שנתארך כפליים אחרי ההטבלה, נתלה לייבוש על מוט המטאטא וכעבור יומיים, שבתי לתפקד, הפעם כשאמות ידיי מתוחות קדימה, שעה שאימא מגלגלת מעליהן את הצמר סביב אגודלה, כדורים-כדורים. ביקשתי שתלמד אותי לסרוג ולזכותה ייאמר שהייתה סבלנית מאוד, או שאולי הייתה לי קליטה מהירה ו"ידיים טובות". בגיל חמש ושש היו ללולו, בובתי היחידה, מבחר צעיפים צבעוניים ואפודה אחת משתי פיסות רבועות.
לגינזברגים, [הזכורים לטוב מן הפרק הסירים יצאו עם שחר], הייתה תופרת ביתית ומכונת סריגה תעשייתית. כמעט יום-יום נכנסתי לחדר המלאכה הרוחש פעילות. עקבתי אחרי יוסף שהיה מניע את מוט המכונה ימינה ושמאלה, כשמלמטה היה הסריג מתארך והולך לנגד עיניי ממש. ניסתה רחל לשעשע אותי והעמידה לפניי קופסת פח גדולה מלאה בכפתורים. "נראה אם את יודעת לעשות ערימות לפי צבעים", אתגרה אותי בגרמנית, ולא שערה שאזהה גם גוונים ובני גוונים. בתדהמתה הרבה, אצה לקרוא לאימא שתראה במו עיניה, איזו "עין טובה יש לקטנה". תוך כדי המיון, שהפך למשרה קבועה, הצבתי כפתורים בצורות שונות - בית, פרחים ושמש כתומה עם קרניים אדומות וצהובות, באין די כפתורים כתומים.
מאחר שמרפסתנו הייתה בקצה המסדרון בו היה קבוע "החדר המבשם למרחוק", ראתה אותי רחל סורגת מידי פעם, עת דחקו בה צרכיה. באחד הימים הזמינה אותי לחטט בשק השאריות שמתחת לשולחן הגזירה הגדול, עם רשות מפורשת לבחור פקעות צמר כרצוני, והיו גם היו רבות כאלה... נראה שביליתי שם זמן רב ונוכחותי נשתכחה ממנה כליל, אם השיבה לאימא שבאה לקרוא לי: "דִי קְלָיינֶה אִיסְט שוֹן לָאנְגֶה וֶק" [הקטנה כבר הלכה מזמן]. ואומנם שוטטתי בעולמי, רואה בעיני רוחי את לולו לבושה בסריגים צבעוניים. אלא שכל השאריות שחמדתי הספיקו לסוודר שלם עבורי, עם מעט תגבור מצד "שחקני החיזוק" מהקנטינה, שהרי אי אפשר בלעדיהם... זיהתה רחל את השאריות באפודתי החדשה, ומאז מצאתי בשק שמתחת לשולחן, פקעות צבעוניות גדולות יותר...
הגם שלא נפרדתי מן המסרגות אלא כעבור עשורים אחדים, המשיכה שלי לססגוניות קרבה אותי עד מהרה למלאכת הרקמה.
בחנותו של גרוס המשקפופר, היו האצטבאות שמאחורי גבו עמוסות בדים מכל סוג וצבע. קרובים יותר למישוש היו הסרטים מסטן, רצועות התחרה, חוטי התפירה והרקמה. כ"שכנה טובה ירושלים", הייתי חופשייה לצאת, לבוא ולמשש כרצוני, אחרי שהצגתי לו שתי כפות ידיים נקיות. בפרוטות שאגרתי מן העודף של המכולת, קניתי מעת לעת כמה יחידות D.M.C. צרוּרות באורך חמישה מטרים כל אחת , ולא הייתה גם עשירית תאוותי בידי...
כשבאה מרים היפה לגור בבניין השני, ליד שלוימ'לה הגיבן, סקרתי אותה תחילה ממרחק, כי גדולה הייתה ממני בשנים אחדות. על הפער הזה גישרה עד מהרה אהבתנו המשותפת לרקמה, חרף הרגשות המעורבים שחשתי כלפיה.
יתומה הייתה מאב ובין המבוגרים עבר איזה רחש-לחש סביב מותו האפוף מסתורין. נזהרתי שלא להזכיר בנוכחותה את אבא שלי לבל תכאב. אולם ברחמיי הרבים לא היה כדי לשכך את קנאתי העזה בצמה העבה שהייתה כרוכה לה תדיר סביב צווארה, עת יצאה לחצר לרקום על גזעו הרחב של האיקליפטוס הגדום. לא קינאתי בה על כי לא הייתה לי צמה של שיער, אלא משום שלה הייתה צמה עבה וססגונית של חוטי רקמה, ממנה משכה כל חוט שרצתה.
ישבה מרים לבדה ורקמה, בעת שמלכה, עדינה, רותי ואני שיחקנו על-ידה בגולות, בקלאס, ודילגנו מעל חבל. לא חלפו ימים רבים ועברתי ממחנה המשחקות להקים מחנה של רוקמות, כי הלוא מאז ומעולם -תחילתה של כל התארגנות חברתית באה בהשראתם של יחידים...
כה יפות היו המפיות שלה! אך סיימה אחת וכבר באה עם מפית מודפסת חדשה מחנותו של המשקפופר. האלמנה העצובה חתומת השפתיים, לא חסכה מבתה היחידה את העונג המשכּר הזה, הגם שלא הייתה פרוטה מיותרת מצויה בכיסה. מרים מיעטה לדבר. כמעט לא נשאה עיניה מעל הרקמה, אבל תמיד שמה לב כשנגמר לי החוט ופשפשתי בשקית לגזור לי נוסף בהיחבא, כי התביישתי מאוד. מעולם לא אמרה מילה בגנות הרקמות שאבא צייר לי על פיסות סדין שנקרע, ולא לגלגה על חוטי הרקמה העלובים שלי. לפעמים הציעה לי למשוך חוט מצמתה, כדי להשלים מרכז של פרח או כנפיים לפרפר.
כעבור זמן לא רב, עברה מרים היפה לגור עם אימה במקום אחר. אף כי לא הרבינו לשוחח, עולה בי משפט, שמשחק המילים בו מיטיב לחתום את זכר היכרותנו:
אחווה מיוחדת נרקמה בין שתינו, בד בבד עם מלאכת הרקמה.
מכאן ניתן להבין מה הייתה עבורי תיבת העץ בפרק: ויהי בחורף קסום אחד
 שתי רקמות מאוחרות - הדוגמאות משלי
|
