בארץ כמו בראשית, אתה מרגיש קולומבוס הכובש עולמות נסתרים ששרדו את הגלובליזציה אבל כנראה לא להרבה זמן.

אנטנות הסלולר כבר כאן, על כל גבעה וגבעה ומשאיות שופכות בטון על כבישי העפר כדי לאפשר גישה יותר נוחה להרי הקווקס המרשימים.

אתה נוסע בין סלעים שרק לפני רגע התדרדרו אל הכביש לבין התהום ששום דבר לא מפריד ממנו, לנחלים גועשים היוצרים בורות של בוץ שהנהג המקומי אמור לעבור בלי לסטות סנטימטר ימינה או שמאלה.

 אחרי שעות של נסיעה בתוך העמקים האין סופיים המוקפים בהרים וביערות ונהר רחב שחותך את הנוף לשניים, מתחילים לטפס אל הכפר היושב בגובה של כמה מאות מטרים מעל פני הים.

בחיים לא עלה בדעתי לבקר בגאורגיה המוכרת בחוויה הישראלית כ"גרוזיה".

גרוזיה תמיד עוררה אצלי קונוטציה שלילית, של מדינה פרימיטיבית ועם כמעט ברברי ולמרות שמחשבות כאלה נוגדות את תפיסת העולם שלי, הבדיחות הגזעניות על הגרוזינים עשו את שלהם וקשה היה להתנתק מדעות קדומות

כאשר הזמינו אותי לטייל בגאורגיה.

בגאורגיה?!, מה יש לעשות שם? איפה זה בכלל?, על הגבול  עם ציצניה?

נגמרו המלחמות?

התביישתי על הבורות והתחלתי להתעניין בהיסטוריה, בגאוגרפיה ובאנשים  

ולאט לאט התרגלתי לרעיון ואפילו התלהבתי.

נכנסנו לכפר בין הסמטאות הצרות שלא נבנו עבור המכוניות של היום ובין הפרות והחזירים שבקושי התפנו מהדרך ואפשרו לנו להגיע ל- Guest House.

שולחן ערוך היטב חיכה לנו ולמרות שלא היה מקום לרבע צלחת, המארחים המשיכו להביא מאכלים תוצרת בית, מהפרה שברחוב אל השולחן שבבית בצורה של גבינה או "חצ'אפורי".

כל המשפחה התגייסה לאירוח ואפשר היה להבחין בהתרגשות שליוותה את המפגש עם הזרים העייפים.

שוב עלה בראשי קולומבוס הכובש, המיפגש בין תרבויות שונות, בין התרבות האירופאית (אנחנו) לבין התרבות האבוריג'נית (הם). אפילו הבאנו מזכרות מארץ הקודש בדומה לכובשים הספרדים שהחליפו דברים חסרי ערך בזהב טהור.

אנחנו באים!, מהעולם המתורבת והמתקדם, הכלוא במסכי האי-פון, הפלסמה והלפטופ, אנחנו באים לקנות בכמה גלויות של ישו את הפרימיטיביות שלכם, את הפרות שמסתובבות חופשי בכל מקום, את החזירים המלוכלכים והמסריחים, את המים הנשפכים בשפע ולא מפסיקים לזרום, את התמימות של הילדים המשחקים שעות בחצר הבית עם כל גרוטאה שמגרה את דימיונם ולא אומרים "משעמם לי".

באנו לקנות את הפרימיטיביות הזאת על מנת להתנתק מהעולם המתורבת והמתקדם שלנו לפחות לכמה ימים או לכמה שעות, עולם שבהפסקת החשמל הראשונה כולנו הופכים לנכים.

דווקא בגאורגיה היו הפסקות חשמל והכל המשיך להתנהל כסידרו, המים המשיכו לזרום, הנרות החליפו את המנורות שממילא לא ממש האירו, הפרות המשיכו לתת חלב, העצים היו מלאים בפרי, התרנגולות המשיכו לישון בחושך ואנחנו המשכנו לאכול.

התחלתי לחשוב מי באמת הפרימיטיבי כאן ומי המתורבת וצמרמורת עברה לי בגוף, רגע של קינאה ורגע של צער כאשר משאיות הבטון ממשיכות לסלול את הדרך להרי הקווקס ובתי מלון מתחילים לצוץ כמו פטריות אחרי הגשם כדי לקבל את אלפי הכובשים שיבואו בעקבות קולומבוס ויתחילו להשחית את התמימות של המקומיים עם הפיתויים של העולם המתורבת ויקנו את האדמות שעליהם דרכנו וטיילנו בלי לשלם גרוש אחד והמיים לא יזרמו ויהיו רק על המדף של המכולת בתוך בקבוקי פלסטיק והפרות והחזירים לא יסתובבו חופשי ברחוב אלא יהיו מאחורי גדרות בפינת הליטוף והמשפחות שמכרו את רכושם יהגרו לעיר הגדולה כדי להתפרנס באיזשהו מפעל מזהם בשכר מינימום ואז גאורגיה תתקבל למשפחת האומות המתורבתות, לאירופה הכובשת ותפסיק להיות פנינה נדירה של יופי אנושי.