כשאני מביט לאחור אל ראשית ימי בעיתונות הישראלית - אני מנסה לשחזר את החלומות שהיו לי אז, לחזור אל השאיפות המקצועיות, לנסות להבין את האנרגיות שהיו ואינן עוד. אז, עוד לפני שנכנסתי והתחלתי להסתובב במסדרונות העמוסים של מערכות העיתונים, עוד היתה לי הפנטזיה ההיא, הרומנטית, על העיתונאי של פעם. העיתונאי שחוקר ובודק, העיתונאי שמחובר לצינורות ומקורות המידע, האיש שיודע הכל. רציתי להיות האיש שידע יותר מדי. האיש שכותב פחות ממה שהוא יודע - ויודע הרבה יותר ממה שהוא כותב.
די מהר החלומות הרומנטיים נהפכים לשגרה מיוזעת, ספוגה בעשן סיגריות, מתפוגגת לתוך האפרוריות והקטנוניות של האנשים. זו של הכותבים כמו גם זו של מושאי כתיבתם. כל-כך מהר זה נהפך ללא מעניין. למשעמם. לפתטי. לעלוב.
במבט מרחוק, אנשים נראים גבוהים וגדולים מכפי שהם באמת. מקרוב הם נעשים קטנים מאוד. הפער הזה ניכר היטב בעיתונות הספורט שבה התחלתי את עבודתי העיתונאית. לפעמים ככל שהספורטאים גדולים יותר מרחוק – ככה הם קטנים מאוד כשמכירים אותם מקרוב. ואצל פוליטיקאים המצב גרוע הרבה יותר. בעיקר כי אצלם הזיוף הוא כורח. אם ספורטאי יכול להסתתר מאחורי כישרונו והישגיו, הרי שהפוליטיקאי בשביל להיבחר, בשביל להתמנות, בשביל להיות, חייב לזייף, לבלף ולשקר. גם אם זה לא תמיד באזור השחור, הפלילי - זה בטח יושב היטב בשטח האפור.
ומול האנשים האלה פועלים הכתבים המדיניים. הפרשנים המדיניים. הכתבים הפוליטיים. הכתבים לענייני מפלגות. כתבי הכנסת. ואם אפשר איכשהו להבין את הכתבים הפוליטיים המקומיים, אלה שמכסים את הכנסת, המפלגות, המערכת הפוליטית, שם מדובר על עבודה יומיומית אפורה ומייגעת של ברירת המוץ מהתבן, של איתור וסינון הנכלוליות הפוליטית הקטנה והנמוכה - הרי שמצבו של הכתב והפרשן המדיני נושא. הוא חסר סיכוי. אוי לו מהאנשים ואבוי לו מהנושאים.
לעולם לא אציע את עצמי להיות כתב מדיני במערכת הפוליטית/מדינית בישראל. והאמת? אני לא מבין את אלה שכן עושים את זה. בעיני, עיתונאי או פרשן צריך לכתוב על נושא שמעניין אותו; על נושא שהוא מאמין בו; על נושא שהוא מבין בו; על נושאים שבהם הוא מקווה שתהיה לו השפעה כלשהי על התוצאה - גם אם ישמור על אובייקטיביות מלאה (מה שממילא לא קיים במציאות).
אלא שבתחום הזה, של הכתבות המדינית, המצב הוא של Lose-Lose. אין לך שום דרך לנצח במשחק השקרים הזה. נחום ברנע, אולי הכתב-פרשן המדיני הטוב ביותר שהיה כאן מעולם, ציטט פעם את שמחה ארליך ז"ל, שכשר האוצר בממשלתו של מנחם בגין אמר משפט בנוסח "אני אף פעם לא מתכוון למה שאני אומר ולעולם לא אומר את מה שאני מתכוון" (ציטוט חופשי מהזיכרון). יצחק שמיר אמר לפרופ' יובל נאמן, באחד הוויכוחים המרים ביניהם סביב הסכם לונדון (הי"ד) ו/או ועידת מדריד, שהוא יכול לקחת את ההסכם הקואליציוני שעליו הוא (שמיר) חתם (בזמנו, עם מפלגת "התחייה") למסגר אותו ולתלות אותו על הקיר. בגין עצמו החזיר את כל סיני אחרי שהודיע לפקידי משרד הפנים שירשמו אותו כתושב ימית, רבין אמר שהוא לא יודע לאיית את המילה "אוסלו", פרס אמר שאין לו מושג מי זה אבו עלא, שרון אמר שדין נצרים כדין תל-אביב וביבי נתניהו אמר ואמר ושוב אמר (על ערפאת, על אבו מאזן, על הסכם חברון, על שתי מדינות לשני עמים ועל מה לא).
גורלו של הכתב המדיני הוא עיסוק יומיומי ואינסופי בשקרים. הוא לא יכול להאמין לאף אחד, אף פעם. מצד שני, הוא גם לא יכול לחשוף את השקרנים. כי מה אז? מי ידבר איתו? מי ידליף לו? ובהיעדר מוצא, הוא פשוט משמש כצינור. לא נעים, לא מכובד, לא מקצועי - אבל בתכלס זה מה שהוא. הוא סתם צינור עלוב. הראיונות המדיניים רדודים, עלובים, מביכים. לעולם לא נשאלות השאלות הנכונות; לא ניכר גרם אחד שחוק של אומץ; שקרים פשוטים, שקופים, אפילו לא לבנים, מתקבלים כאמת צרופה מבלי שמי מהצדדים יניד עפעף.
אובמה מביך בניסיונות המגושמים שלו לגרור את הצדדים החלשים לשיחות עקרות? לא נורא. נכריז על "יוזמת שלום היסטורית". ביבי מגמגם משהו עלוב על "שתי מדינות בתנאי שזה וזה וזה וגם זה..." – האיש ללא ספק עבר מהפך מחשבתי שטרם נראה במקומותינו; אהוד ברק מקשקש מילים לא מחוברות למציאות על המחויבות שלו לשלום (ולביטחון, בטח לביטחון, תמיד לביטחון – איך אפשר בלי ולביטחון?) – והוא כבר מועמד ראוי לפרס נובל לשלום; ציפי לבני לא אומרת כלום – היא פשוט "מגלה אחריות". איווט ליברמן מכריז מלחמה על כל העולם – הוא איש אמיץ וישר ואומר בקול את מה שכל השאר חושבים. בוגי יעלון מתגלה כאידיוט מדופלם? הוא בטח יודע דברים שאנחנו לא יודעים עדיין. דן מרידור מקשקש משהו חסר ערך ולא מוסמך על התרכזות בגושי התיישבות? כנראה שמדובר על תוכנית גרנדיוזית של ביבי, מה אתם יודעים.
מתי בפעם האחרונה ראיתם כתב או פרשן מדיני שמתייצב במרכז הכביש וחושף את ערוותו של המלך העירום? מתי בפעם האחרונה שמעתם או קראתם כתב מדיני שאמר בפשטות: האנשים האלה משקרים לנו אשכרה בעיניים? זה לא קורה. וזה גם לא יקרה, כי הכתבים והפוליטיקאים עובדים באותה העבודה בדיוק. עבודת המניפולציה. כולם משקרים, כולם יודעים שכולם משקרים, כולם כותבים על כולם ברצינות תהומית - רק בלי לגלות לנו, להמון הנבער, שהכל משחק. משחק עלוב ומכוער על חשבוננו. אין גרם של אמת או יושרה במשחק הזה. רק אינטרסים והישרדות.
אז זה למה שאני לא הייתי - ולעולם לא אהיה - כתב מדיני. אני פשוט לא מספיק מוכשר.
פורסם לראשונה במגזין הבלוגים "במחשבה שנייה"
|
ירוןמירב
בתגובה על פנסיה מוקדמת
רונית שמר
בתגובה על לא נערה, לא קעקוע וגם לא דרקון
life3
בתגובה על המדריך למהפכה
amnonti
בתגובה על בדרכי שלי
Innovative Software Development
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תפקידם של פרשנים מדיניים מסובך וקשה. מספר הגורמים הקשורים בכך קטן, ולכן כל פרשנות שלהם תלקה מאחד הצדדים ומאד קשה למצוא מקורות.
עם זאת, הארץ (עם הטיה פוליטית ידועה) וערוץ 10 - אינם מהססים להציג ביקורת קשה על השלטון. והשלטון, הרי הוא מקור המידע.
חוץ מזה, קשה לצרוך את התקשורת בארץ בכל מיני נושאים כי יש הרבה הטיה. גם בתחום המדיני. בכך, אתה צודק.
שחר, יודע מה? לא יהיו עוד וודוורד וברנשטיין. עיתונות המסוג הזה עברה מן העולם. ובינינו, כמה מקוראינו בכלל יודעים במה מדובר ומי הם השניים האלה? (למען הצעירים שבינינו, אבהיר שמדובר בצמד העיתונאים שחשפו את פרשת ווטרגייט והעיפו את ניקסון מהנשיאות, באמצעות המקור המיתולוגי "גרון עמוק"). לגבי אולפן שישי: זו מעולם לא היתה שאיפתי. אני בכלל איש של מילים כתובות, והכיוון המקצועי שאליו לקחה אותי הקריירה הוא עריכה, ניהול וקצת פובליציסטיקה. אבל גם כמנהל ועורך של כותבים, כתבים, פרשנים, תחקירנים ועורכים - מעולם לא הבנתי את ההתקרנפות של רובם המכריע. אז כן, זה נחמד לשבת באולפן (יצא גם לי פעם-פעמיים), אבל מה הטעם אם מהמקצוע לא נשאר כלום
ד"ר יקר, כנראה שאתה צודק. אם עד כדי כך לא הבנת את מה שאני כתבתי כאן - ובעיקר למה כיוונתי כאן - כנראה שאני באמת לא כל-כך מוכשר. ומכיוון שלא ממש הבנת שהכישורים שעליהם אני מדבר, ולמרבה הצער אין לי אותם - הם היכולת לבלף, לשקר להעלים עין ולהיות הפודלים של הפוליטיקאים - אז הנה ההסבר: זה היה סרקסטי. ומכיוון שבגילי המופלג אין לי לא כוונה ולא יכולת לחפש לעצמי עבודה שתהלום את כישוריי, אני אמשיך לעשות את מה שאני יודע לעשות, כנראה, הכי טוב. גם אם אתה חושב שאין לי את הכישורים לכך. אשרוד את דעתך הלגיטימית
אני לא בטוח שמי שיצעק שהמלך עירום באמת ייפגע. יש כאן תסמין פטרישייה הרסט קלאסי. הם שבויים באמת שלהם, נוח להם שם - הם משערים מה תהיה התגובה, גם אם אין לכך אחיזה במציאות. הבגידה האמיתית היא של המו"לים והעורכים הראשיים - שלא מוצאים את האומץ והעוז לתמוך בעיתונאים שאומרים אמת
כתבים מדיניים, עיתונאים ושדרנים - הם האלטר-אגו של כל מדינאי (מטעם עצמו) ובוודאי פוליטיקאים דרג ג'. הם מבלחים ביחד, הם אוכלים מאותו המסטינג, הם מתאמים מאמרים, כותרות וסקופים - הם משחקים משחק מכור מאחורי גבו של האזרח, שנדמה לו שהוא מקבל מידע בלתי תלוי. כמעט שאין כאן עיתונות בלתי תלויה
אז זה למה שאני לא הייתי - ולעולם לא אהיה - כתב מדיני. אני פשוט לא מספיק מוכשר.
טובי פולק, אם אתה לא מספיק מוכשר, איך זה שכבר הרבה זמן לא הייתה לי הנאה כל כך צרופה לקרא את הכתבה שלך?
לא הפסקתי למלמל לעצמי כשקראתי אותה: "יו...כמה הוא צודק", בייחוד כשאמרת שהכתבים רדודים ומשעממים וחסרי אומץ ואף פעם לא יודעים לשאול את השאלות הנכונות. לא פעם אני יושבת מול מסך הטלוויזיה ומקשיבה לכתב שמראיין מישהו ולא מפסיקה לשאול אותו בדמיוני: למה אתה לא שואל את זה..ואת זה...ואת זה.....מה זה כל השטויות האלה??
הקיצר: תמשיך לכתוב לנו, הקהל שצמא לאמת! ואם יש איזשהו סיפוק בכתיבה כאשר היא גורמת הנאה לקוראים, הרי אתה בהחלט יכול לטפוח לעצמך על השכם שהצלחת במשימה....הנאה בהחלט הייתה מהרעיונות והדרך ש בחרת לבטא אותם. אם יש מורים בפורום הזה, כדאי שישתמשו בכתבה הזאת כחומר מצויין לדון בו בכיתותיהם.
אם לא איכפת לך, עשיתי "קופי-פייסט" לתיקייה שבה אני שומרת כתבות מעניינות....תודה!
נשמע שאתה פשוט לא רוצה להתאמץ יותר מדי בין אם אתה מוכשר ובין אם לא. מקווה שתמצא עבודה שהולמת את כישוריך.
מי שמעיז להצביע על המלך הערום משלם מחיר אישי גבוה
וגרוע מזה, אף אחד לא יוקיר אותך על זה.
במקרה הטוב יגידו לך שאתה אדיוט ובמקרה הרע
יגידו שאתה השקרן.
הפועל היוצא מזה, אנשים מוציאים קיטור בינם לבין עצמם או פשוט לוקחים צעד הצידה ומשתדלים לדאוג רק לעצמם ולביתם.