שבוע לפני יום כיפור וזה שוב קורה. דמותה צפה ועולה מולי מתהום הנשייה. פניה ההמומים, הנעלבים, עיניה הפעורות לרווחה, לא מאמינות. אני עם מזוודה ביד, ליד הדלת. ועד היום לא ביקשתי סליחה. פחדן, זה מה שאני.

זה התחיל משטות. שאלתי אותה כמה ילדים היא הייתה רוצה, אם לא היה התנאי הזה, שעשינו לפני החתונה, והיא אמרה באותו חיוך צחור שיניים שלה: "שלושה ". הרגשתי שהעולם מתמוטט עליי. "השתגעת לגמרי?", צווחתי. "מתי הפכת את עורך? את התחייבת לקבל את עמדתי! את יודעת יפה שזאת די פשרה בשבילי לוותר על האמונות שלי של זוגיות ללא ילדים ולהסכים על מה שטוב לסינים. ילד אחד אפשר לגדל בכבוד, עם משאבים, עם תשומת לב, עם השקעה. לגדל לתפארת." נראה לי הכי נכון בעולם, לא?

אנחנו במדינת היהודים תמיד טיפחנו את נושא הילדים באובססיביות. זה התחיל מזה שהפכנו לעם נורא קטן אחרי השואה, והיה דחוף למלא את המדינה החדשה ביהודים. בכל אופן זה מה שהוריי אמרו לי , אחרי ששרדו את מחנות ההשמדה, אבל או קיי, כבר מילאנו את ישראל ביהודים, אז למה  להמשיך להיתקע ברעיון המופרך הזה ש"ילדים זה שמחה"? היום ילדים זה רק בעיה כלכלית. מחקרים מראים שהם הורידו את מדד האושר של הוריהם בשיעור ניכר. אז למה להיות אומללים?

הסברתי והסברתי. התווכחנו בהפסקות. בבוקר הלכתי לחברת הסטארט אפ שלי, ובצהריים סימסתי לה -"את באה לאכול אתי?". היא ענתה –"רק אם תסכים לשלושה ילדים". סימסתי לה- "ולהפוך לגבר אומלל? תשכחי מזה!".היא לא ענתה על זה, ובערב, בבית, קיבלה אותי בשתיקה קרירה , והספה בסלון חיכתה לי עם מצעים...

התייעצתי עם מוקי, חברי הטוב. החברות בינינו התחילה כבר מהצבא, אז נשבענו ליד גופות חברינו מהפלוגה, שנשים לנו למטרה להיות מאושרים, ושום דבר לא מעבר לזה, כי החיים קצרים. מלחמת לבנון עברה, וגם השנייה, ושמרנו את הבטחתנו. מוקי מצא מישהי שהסכימה לוותר על טקס הנישואין המלחיץ, והם חיים כמו זוג יונים ללא טבעת כבר עשר שנים, עושים חיים משוגעים, רווקים לנצח, ללא ילדים.אני נשאתי את דורית לאישה בטקס רשמי, אך התניתי אתה תנאי –"ללא ילדים". היא הסכימה. עד כדי כך אהבה אותי.

במשך השנים שוכנעתי שילד אחד זה בסדר, עדיין לא יקלקל את אושרנו, אלא שדורית, כשקיבלה אצבע, דרשה לפתע עוד אצבעות. פתאום היא רוצה שלושה. וכל זאת בניגוד להסכם בינינו לפני החתונה! אני מניח שהגיל והלחץ החברתי עושים את שלהם, אבל סליחה! היה לנו הסכם! ואני עוד הלכתי לקראתה והסכמתי לילד אחד! אז מה כל הפרצופים האלה עכשיו?

הלילה על הספה התארך לשבוע, ואחר כך לשבועיים. התחלתי להרגיש זר. דורית ואני כמעט לא דיברנו. ואז כמה ימים לפני יום כיפור, בגלל אווירת הסליחות הכללית , הרגשתי שהגיע הזמן להתפייס. לא יקרה כלום אם אזום שיחה, נפתח את הדברים. אזכיר לה את ההסכם לפני החתונה. אסביר לה כיצד ילד אחד הוא הליכה אדירה לקראתה. אין לי ספק שהיא תתגמש. בבוקר הבאתי לה קפה למיטה. היא חייכה אלי. אם יש משהו שממיס אותי, זה החיוך שלה. "אני רוצה לדבר אתך", אמרה לי, שולחת רגל עירומה, מגרה, מתחת לשמיכה. "בדיוק מה שבאתי להגיד לך!", צהלתי. קבענו בערב במסעדה האהובה עלינו.

תכננתי בקפדנות כיצד אתחיל בנושא. קודם אמיס אותה במבט ישר לתוך עיניה. ידעתי שאם יש משהו שממיס אותה זה העיניים האפורות שלי. "איך זה שלאדם ססגוני כמוך יש עיניים אפורות דווקא?", הייתה מקנטרת אותי תמיד. "זה כדי לא להתחרות ביופי המסנוור שלך...", הייתי עונה, ושנינו היינו צוחקים.

לגמנו קאווה תוססת, לבנה, וחשבתי שהגיע הזמן להתחיל. התקרבתי אליה, מתבונן בעיניה, אך היא הקדימה אותי:"דור, יש לי משהו להגיד לך". "בבקשה! אין לי בעיה שאת תתחילי", אמרתי בנדיבות, מרגיש שהלילה הולך להיות שלי. אך המשפט שיצא מפיה היה האחרון שלו ציפיתי!

"אני בהריון", היא אמרה בשקט. בלעתי את רוקי בתדהמה. "בהריון?", חזרתי כמו מפגר. "בטוח?". "כן, הייתי אצל הרופא.". לא ידעתי מה להגיד. טוב, כנראה שהזמן לאותו ילד יחיד ומיוחד הגיע. בכל זאת, אנחנו בני 30, ממילא זה יקרה פעם...."אני שמח", אמרתי, שולח יד ומלטף את התלתל הערמוני שצנח על מצחה. אך למרבה ההפתעה, היא נשארה רצינית וקודרת. "לא סיימתי", אמרה. "מה עוד יש להגיד?", שאלתי. "מדובר בתאומים", לחשה.

כוס הקאווה נפלה מידי והתנפצה על הרצפה. הכול הפנו אלינו את מבטיהם, כשמלצרים אצים רצים לאסוף את הרסיסים. הבטתי ברסיסים הנוצצים וראיתי את נישואינו מתנפצים. אפילו לא הרגשתי שקמתי ויצאתי משם, מותיר אותה יושבת לבדה בין הרסיסים. את הלילה ביליתי אצל מוקי, בחדר הנוסף, כשאני משיח את מר לבי עד הבוקר. "לא אגדל תאומים!", חזרתי ואמרתי בעקשנות. מוקי הקשיב לי באהדה ותמך בי ללא סייג. איזה מזל שיש לי חבר כמותו!

בבוקר לא הלכתי לעבודה. במקום זה הלכתי הביתה. ארזתי מזוודה ועמדתי לצאת, כשהדלת נפתחה ודורית נכנסה.  עיניה נפערו לרווחה כשראתה את המזוודה בידי. לא אמרתי דבר. פשוט הלכתי. הרגשתי כמו גיבור. הגנתי על תפיסת העולם שלי כמו גדול!

יום כיפור עבר. ועוד אחד. לא חזרתי. דורית לא יצרה אתי קשר. התפלאתי שהיא לא מבקשת כסף, לא תובעת אותי על מזונות, לא מבקשת גט. כלום. פשוט דממה. התאומים צריכים להיות כבר בני שנה. מה איכפת לי בכלל? מי צריך את כאב הראש הזה? שכרתי דירה ב"מגדלי הרצליה", לא רחוק מהעבודה. ביליתי במסיבות ובפאבים. החלפתי בחורות כמו גרביים. הרגשתי שוב רווק, למרות שבסטטוס הייתי עדיין רשמית נשוי. וכעת מתקרב יום הכיפור השלישי. התאומים כבר בני שנתיים. ועדיין לא אמרתי לה סליחה.

ערב יום כיפור. הוצאתי את העובדים מוקדם הביתה, אני יודע שיש בהם דתיים שמתכוננים לצום. בשעה 11 כינסתי אותם בחדר ישיבות, איחלתי להם "גמר חתימה טובה", ברכה שאין לי מושג מה היא אומרת, והם החלו להתפזר. נשארתי בחדר לעשות עוד כמה שיחות טלפון להונג קונג, ואז, כשעמדתי לצאת, ראיתי אותו. זקן לבן ארוך, בגדים שחורים. חרדי, ללא ספק. "אני עומד לסגור...", אמרתי, מכבה את המחשב. "כבר אין פה אף אחד, אז  תחזור אחרי יום כיפור".

האיש הביט בי. היו לו עיניים טובות, חמות. הזכירו לי קצת את העיניים של סבא שלי, שגם הוא היה מאוד דתי. "סליחה כבר ביקשת?", שאל לפתע. הרגשתי כמו אגרוף בבטן. "מה זאת אומרת?", גמגמתי."אתה יודע, ביום הכיפורים מבקשים סליחה ממי שצריך. ביקשת כבר?". "לא", עניתי בתקיפות. "אין לי צורך לבקש סליחה מאף אחד". "אין דבר כזה...", אמר החרדי. "כל אחד מאתנו פגע במישהו. כולנו בני אדם. עכשיו זה הזמן לתקן את זה".

אין לי מושג מי היה התמהוני הזה, אבל חזרתי הביתה מהרהר בדבריו, ואז שוב עלתה דמותה של דורית מולי, עם עיניה הדומעות, הנדהמות, הנעלבות. נכון,מעולם לא ביקשתי סליחה ממנה. אז למה זה מטריד אותי פתאום עכשיו?

בערב הזה, שאני כל כך שונא, ערב יום כיפור, שבו כל העולם יוצא החוצה לרחובות וכולם פוגשים את כולם, אני אף פעם לא יוצא מהבית. לא מבין מה קרה לי שיצאתי. נסחפתי בזרם האנשים, המכרים, השכנים. הלכתי על הכביש ותהרגו אותי איך, פתאום הגעתי לבית שלי. זה שהיה הבית שלי לפני שלוש שנים. ושם, בחוץ, ראיתי שני פעוטים על תלת אופניים, אחד רוכב, והשני הולך לצדו, מחזיק בכידון.לשניהם היה שיער ערמוני. לבי דפק בחוזקה. "הי! אל תדרסו אותי!", צחקתי לעברם. הם הרימו אליי עיניים אפורות זהות. העיניים שלי.

כמה מטרים אחריהם ראיתי אותה. בידה תיק ענק, ממנו הציצו מגבונים, בקבוקים, צעצועים. חסמתי את דרכה. היא פערה עיניים נדהמות. הבטתי בה והרגשתי שעיניי רטובות. "סליחה!", לחשתי. "סליחה!".התאומים התקרבו אלינו, מצייצים בקולות דקיקים :"אימא! מי זה האיש הזה?". דורית רכנה וחיבקה אותם, שותקת, ממאנת להביט בי. אבל לא דאגתי. יותר מאוחר, בבית, היא תביט בי ועוד איך, וגם תקשיב לי, כי יש לי משהו חשוב להגיד לה.

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)