בשנה הראשונה להכרות שלי עם ההתמקדות, כל כך התפעמתי והתרגשתי מהכלי הזה, כך שלא הרגשתי שום צורך ושום סיבה לשלב אותו עם כלי אחר. ההתמקדות היתה ובמובן גדול מאד עדיין מספיקה לי, משום רוחב היקפה. אך ככל שהעמקתי בה, הבנתי כי ההתמקדות אינה כלי טיפולי, אלא גישה לחיים או אולי תפיסת עולם, וככזו, היא יכולה לבוא ביחד ולהשתלב עם כל דבר אחר.

התחלתי "לשחק" עם ההתמקדות יחד עם כלי העבודה הנוסף שברשותי – שיטת גרינברג. מהר מאד מה שקרה שם היה מדהים. אם היה לי פחד ממצב של "כל המוסיף גורע", גליתי כי לא כך הדבר. עבודה עם הגוף, מתוך ההקשבה לתחושה המורגשת הינה דבר מעצים, לעתים אף מאד דרמטי. השילוב בין הכלים החזקים מאד בפני עצמם (עבודה עם גוף וההתמקדות) מוציאה את המיטב של כל גישה.

במאמר הזה אכתוב על החיבור בין מגע להתמקדות (אני גם משלבת בין תנועה להתמקדות). בתחילה אכתוב מה יש למגע להציע ובסוף אציע מודל חדש של עבודה במגע – עבודה ללא טכניקה.

למגע יש כמה סיבות ומטרות. הסיבה הראשונית היא שזהו צורך בסיסי. אם כתינוקות וילדים קטנים אנו יודעים לדרוש מגע בלי חשבון (כמו אותם הילדים הקטנים שמרימים את ידיהם מול ההורה או המבוגר שלידם ואומרים / מבקשים / מצווים:  "ידיים!" או "חיבוקֱ!"), כמבוגרים למדנו להסתיר או להחביא את הצורך הזה. זה נכון שאין מבוגר שיכול להרים אותנו על הידיים שלו, כי לפתע נעשינו אנו המבוגר הזה, אבל אנו עדיין זקוקים למגע. סיבה שניה למגע, היא שמגע טוב פשוט עושה מאד טוב – מגע מחייה, מהנה, ומביא ל"תחושת אני" טובה מאד. סיבה שלישית למגע הינה היכולת ללמוד את עצמי דרך ההקשבה לגוף, לגוף שמתעורר בעקבות המגע.

מה יכול לקרות כאשר אנו מוסיפים את ההקשבה ההתמקדותית בזמן שאנו מקבלים במגע:    

0. אפשרות להעמקה ולהרחבה של החוויה האנושית:

התרבות המערבית (היהודית-נוצרית ממנה אנו מושפעים) התייחסה אל הגוף כאל משהו נחות ובזוי לעומת החשיבה או הרוח. הגוף הינו החלק החייתי שבנו – דרך הגוף אנו אוכלים, נושמים, מתרבים, מזיעים, מוציאים את המיותר ועוד. התרבות מנסה להרחיק אותנו מהחלק האינסטנקטיבי - חייתי שבתוכנו. זה נסיון להכחיש את הבלתי ניתן להכחשה, כפי שפיטר לוין כתב: "אנחנו חיות אנושיות – גם אלה שמעולם לא דרכו על אדמה מחוץ לעיר". (לוין, להעיר את הנמר, עמ' 128).

גם אם נסכים עם כך שהגוף מייצג את החלק החייתי שבנו, אין סיבה לראות את החלק החייתי שבנו כדבר נחות. אלו שקרובים יותר לגופם, מגלים כי דרכו ניתן להגיע לעולמות עליונים.

כאשר אנו מקשיבים מתוך התחושה המורגשת אל הגוף, אנו פותחים בפנינו דלת עצומה המרחיבה את המפגש שלנו עם העולם. מגע מאפשר לנו ביתר קלות לשים לב לגופנו. מגע שבא ביחד עם התחושה המורגשת מאפשר לנו להיפגש ולהכיר את הכוחות העצומים של "הטבע" שבתוכנו. אדם ששם לב לגופו (עם או בלי מגע) יכול להקשיב לתחושה המורגשת שלו לגבי חוש הראיה, השמיעה, הנשימה, איך הוא חווה את העור שלו ועוד. הקשבה מעין זו יכולה לעורר את הגוף לחיות שבו, לאינסטינקטים שלו, מה שיכול להעשיר מאד את חווית העולם  – או אז הריחות, הטעמים והצבעים של העולם, ותחושה פשוטה וטובה של "אני קיים" יהיו ברורים וחדים הרבה יותר.

0. ההקשבה העמוקה לגוף יכולה להביא לפלט שיפט ( felt shift) ברמה עמוקה מאד:

כאשר מכירים את הגוף הכרות עמוקה, הזיהוי של כיצד הגוף אוחז את המצב, או כיצד המצב משפיע על הגוף – גדל מאד. ברגע שיש הכרה מאד עמוקה, האפשרות של ממש להשיל, להסיר מן הגוף דפוסים שאינם נחוצים עוד, גדולה יותר מאשר במצב של מודעות גוף נמוכה יותר. במילים אחרות: המגע יכול לתת לנו חוויה יותר ברורה או ומודעות מלאה יותר לשריון ששמנו על גופינו. המגע יחד עם ההקשבה לפלט סנס יכולים לעזור לנו להשיל או להמיס את אותו או את חלקו.

0. הגוף זוכר:

מגע מאפשר לזכרונות לצוף ולעלות. ישנה נטייה לחשוב כי הגוף יעלה זכרונות טראומטיים או קשים, דברים שהעדפנו לא לזכור (כשם הספר של באבט רוטשילד – "הגוף זוכר", (Babette Rothschild: The Body Remembers), שעניינו בעבודה עם מצבי טראומה). אך זוהי גישה מאד מצמצמת. הגוף נזכר במה שהוא צריך להיזכר, והוא יכול להיזכר גם בענייני חולין או באירועים טובים.  אספר על סשן במגע בשילוב התמקדות מרתק. המתמקד הינו גבר כבן 40, נשוי, אב לילדים, בעל עסק מצליח במצוע שהוא מאד אוהב. המתמקד סיפר לי בעבר כי הוריו התגרשו כאשר היה ילד וכי הוא אינו זוכר כמעט וכלום מילדותו. הוא לא זוכר את הפרידה, לא זוכר אם לפני כן היו מריבות או שאבא עזב את הבית לפני הפרידה ועוד – לא זוכר את העבר שלו מתחת לגיל 15.

התחלנו את הסשן עם עבודה מאד עדינה בבטן. המתמקד תיאר שהוא רואה מטוסים בשמיים, ואמר שלא יודע אם הוא נזכר בחגיגות יום העצמאות או ביום כיפור (היה די ברור שהוא מתכוון למלחמת יום כיפור, שאלתי והוא אישר). הוא היה אז ילד בן 4. המתמקד תיאר את המטוסים בשמיים. ומשם עבר לתיאור שנמשך שעה שלמה, לכל אורך הסשן), בו הוא ניזכר בפרטים ששכח על עברו. הוא תיאר את הבית שלו, במילים ובתיאורים של ילד כבן ארבע: "הנה העץ פקאן של השכן. אסור לקטןף לו פקאנים. אבל מה שנופל לצד שלנו מותר להרים. אז אני זורק כל מיני דברים כדי שפקאנים יייפלו. הנה השער שלנו של החצר. אני עומד עליו וזז, מתנדנד יחד איתו"..

ככל שהסשן התקדם, המתמקד גדל ועלה בשנים, והחל לדבר על הדרך לבית הספר ("יוצאים מהבית, הולכים אל השביל עד שהוא מתפצל ואז ממשיכים בשביל צר כו' וכו'), הוא נזכר בשיעורי האמנות במקלט, בחוויה של לראות את הדלתהעבה  של המקלט ואת זה שהוא מתגלש במעקה של המדרגות. ועוד ועוד. זה היה מדהים. כל הסשן היה תיאור ויזואלי של ילדותו, למעט משפט אחד רגשי בנוגע להוריו.  גם אם אני לא יודעת לומר במפורש למה בעצם כל כך חשוב לאדם לזכור את ילדוותו (הרי המתמקד תיפקד עד כה מצוין גם בלי זכרונות הילדות), הרי שלשנינו היה ברור כי קרה דבר דרמטי מאד.

0. הגוף לומד את עצמו ואת מערך התגובות שלו תוך כדי הסשן:   

בסשן אחר, עקבתי עם מתמקדת על התגובות שלה להתמקד על מצב של חסימה לפעולה. גם מתמקדת זו חיה מאד בטוב, פרט לחסימה אחת, בה היא לא מוכנה לגעת. התחלנו את הסשן עם מעקב אחרי כל התגובות שיש לה להתמקדות, כאשר התגובות שלה הן חוסר רצון להתמקד והתגובות שלה לחוסר רצון זה ("אני לא רוצה את זה"..., זה מרגיז אותי שאני לא רוצה את זה", התגובה שלה לרוגז הזה וכן הלאה). המשכנו כך, ללא מגע, עד שהיה רגע בו היא אמרה לי: "אני יודעת בדיוק איפה הנקודה של הדוקא שלי". זו היתה נקודה בגב. נגעתי שם, ושהינו שם כמה זמן. לאחר מכן, להפתעת שתינו, היא ביקשה ממני לגעת בנקודה אחרת, נקודה אותה היא תיארה כ"נקודה של הדוקא של הדוקא". זו למידה מאד אישית ומיוחדת, איך הגוף, כפי שג'נדלין אומר – נושא את המצב.  

0. מגע יכול ליצור דינמיקה של תנועה בגוף, שפחות זמינה ללא מגע:

כאן אתן דוגמא על מתמקדת שהגיעה להתמקדות בפעם הראשונה בחייה, כאשר אני לראשונה מעיזה להציע למתמקד - לאפשר לתנועה שרוצה לקרות בגוף – פשוט לקרות. במקרה הזה לא שילבתי מגע, אך מאחר והתנועה הביאה לדבר כל כך דרמטי, מכניסה את הסיפור הזה למאמר שעניינו במגע, משום שהמגע גם הוא יכול לעודד תנועה. המתמקדת מנסה מזה שנה וחצי להיכנס להריון, ללא הצלחה. היא התמקדה על העניין הזה, וממנו עלו דברים שקשורים לילדות. אחרי כחצי שעה, כאשר המתמקדת היתה מחוברת מאד לתחושה המורגשת שלה, ביקשתי ממנה להגדיל תנועה שממילא קרתה. המתמקדת התכופפה בתנועה בה הראש בין הידיים והרגליים, כל הגוף מכופף, מנסה להגן על עצמו. המתמקדת היתה שם במשך כמה דקות רצופות, ואז הגיעה פלט שיפט: מהתנועה הזו, תנועה של כיווץ והתכנסות כללית בתוך הגוף על מנת להגן על עצמה, היא ראתה וחוותה עובר בתוכה. התנוחה של הגנה עצמית הפכה להיות עובר שמרגיש בטוח וטוב. המתמקדת סיימה את הסשן נרגשת מאד. לאחר כשלושה שבועות התקשרה אליי, מאושרת, מספרת שיום למחרת הסשן היא נכנסה להריון. היא אמרה לי שהיתה לה תחושה שהיא הרתה למחרת היום, אבל חיכתה לאישורים הרפואיים לכך. אז כן, לשתינו היה beginne'rs luck. וזה כמובן נדיר. אחותה של אותה מתמקדת הגיעה אליי מתוך כוונה לפתור חסימה שקשורה להריון, ושם אין תוצאה כל כך מרשימה, פרט לסשנים מוצלחים מאד.    

0. התמקדות ומגע יכולים להביא לריפוי מהיר של מצבים פיזיים:  

בעקבות הנכתב בסעיף הקודם, יש צורך להדגיש כי גם כאשר אני עובדת במגע בלי התמקדות, אינני באה מגישה הרוצה לרפא את האדם, אלא מגישה האומרת כי האדם צריך ללמוד את עצמו, וללמוד לזהות למה הוא מייצר לעצמו את הסימפטום (באם אנו מדברים על מצב בעייתי שאינו נובע ממחלה, תאונה או מלידה). כאשר התחלתי לחבר בין מגע וקשב ההתמקדותי, היו כמה סשנים בהם אנשים נרפאו ממצבים פיזיים בעייתיים ולא פשוטים, כאשר זו לא היתה כלל המטרה. לדוגמא: מתמקדת הגיעה אליי לאחר שלושה חודשים של דימומים. אחרי סשן של שעה וחצי הדימומים פסקו. מתמקד הגיע עם אסטמה בת 10 שנים. לאחר סדרה של טיפולים, האסטמה לא חזרה כבר כחצי שנה.

0. מגע מאפשר לעמוד על השאלה: מה עומד ביני ובין איכות מסוימת, או איך אני עם איכות מסויימת:  

במקרים האלו המטפל יותר אקטיבי. מטפל יכול להביא את המטופל למצב מסויים (עבודה במגע מאפשרת אקטיביות של המטפל) , ואז המתמקד בודק מה עומד בינו ובין המצב החדש. למשל – מטפל יכול להביא את המתמקד למצב של שקט, למצב של הרפיה, למצב של תחושה של זרימת אנרגיה רבה בגוף וכדומה. ואחרי שהמטופל הגיע או הובא למצב חדש – הוא יכול להתמקד על: מה עומד ביני ובין זה. למה, בעצם, אני לא בשקט או למה אני לא מלאת אנרגיה יותר בחיי. 

מבט אחר על אותו עניין הוא הגישה הרואה באדם כבעל ארבעה (או חמישה) תפקודים / אלמנטים שונים – החלק החושב, העושה (הפועל), המרגיש והאינסטנקטיבי (הקיים). יש המוסיפים גם את המימד הרוחני. מגע יכול לעורר את הביטוי של כל אלמנט. וכאשר האלמנט נהיה נוכח, ניתן אז להתמקד עליו, על האיכות שבו.  תפיסת האלמנטים אומרת כי לכל אלמנט יש תפקידים מסויימים, איכויות מסויימות וישנם איברים בגוף המייצגים אותו. למשל, עבודה על שרירי הגב מעודדת את אלמנט "אש" – האלמנט שאחראי על ביטוי, ביצוע ועשייה. אפשר אז להיפגש עם האיכויות של האלמנט: שליטה, חום, נוכחות, אקטיבות וכדומה. כלומר, מגע מעורר את הפוטנציאל שלנו, וההקשבבה ההתמקדותית יכולה להצטרף אל מה שבא.  

0. מגע מאפשר לחקור וללמוד היבטים הקשורים למערכת הגוף-נפש נוספים וחשובים:  

פרט להכרות עם הגוף על איבריו השונים ועל תחושותיו, ועל התיפקודים והאיכויות של כל אלמנט, אפשר ללמוד דרך הגוף על עניינים נוספים. דרך הגוף אפשר לפגוש באופן מיידי כיצד אדם מגיב לפחד ולכאב, כאשר לעורר תגובה לכאב קל מאד – פשוט לוחצים לחיצה חזקה על שריר תפוס. (לעורר פחד אצל המטופל הינו הליך פחות נגיש). המטרה היא לראות האם אדם יכול לחוות אותם, או שמגיב עליהם באסטרטגיות שונות, שמטרתן "לעזור" לא לחות פחד וכאב? (האם הוא מתגבר על כאב; האם כואב לו אבל הוא מנסה להראות שלא כואב לו; האם הוא מתנתקת מהגוף כדי לא לחוות כאב; האם הוא נהיה קורבן או מרגיש מסכנות רבה כאשר יש כאב? האם הכאב מייאש אותו? ועוד). עניין זה חשוב מאד ללמידה של אדם את עצמו, משום שסביר להניח שלכל אדם ישנה אסטרטגיה לא מודעת לניהול הרגשות הקשים הקיימים בחייו. פחד וכאב הם מנת חלקנו, הן איכויות או כוחות מלאות עוצמה הנוכחות באופן קבוע בחיינו מאז ומעולם. רובנו תוצר של תרבות שלא מסכימה לכוחות אלו להיות במלוא עוצמתם. לא קל לנו לראות את ילדינו חווים אותם ואנו נעשה הרבה בשביל להרגיע אותם, גם אם זה לטשטש חווית חיים חזקה. ולכן, למידה של התגובה של אדם לכוחות אלו ולמידה כיצד להכיל אותם יותר ויותר בחייו, הינה למידה חשובה של אדם את עצמו. כאשר הלמידה הינה דרך הקשבה למשמעות המורגשת, הלמידה הינה עצומה. (להרחבה, אפשר לקרוא בספרו של אבי גרינברג – פחד, כאב וחברים אחרים).   

פרט לאיכויות אלו, ניתן ללמוד את עצמי דרך הקשבה לדברים נוספים, כמו: מה קורה לי או איך אני מגיבה לעייפות וחולשה? האם אני קורה לי כאשר יש בה הרבה אנרגיה? האם אני יודעת להיות רפויה, האם וכמה אני מכווצת (רק על כיווץ שרירי ניתן לעשות סשנים רבים מאד – רובינו מכווצים בצורה זו או אחרת ויש שם חומר עצום ללמידה), האם אני יכולה להתנגד, האם אני יכולה לוותר, ושאלת השאלות כאשר עוסקים בגוף – האם אני יכולה ומוכנה להיות קשובה לו, או שמשהו בי בוחר להתנתק.

אספר בקצרה על סשן ראשון שלי כמתמקדת, עם רות הירש, מורה להתמקדות שמשלבת מגע כבר שנים רבות ועושה זאת בצורה נפלאה. בסשן נזכרתי במשהו שבזמנו לא נראה לי כל כך משמעותי: גדלתי בירושלים, בשכונה נעימה ורגועה. כאשר הייתי ילדה בת 8-12, הייתי נפגשת עם החברות שלי, בשעות אחר הצהריים, במרכז השכונה. בדרך לשם הייתי עוברת בגינה ציבורית, שם היו זקנים סימפטיים, אבל מאד משועממים, שחיכו לנו לילדים, שנעבור בגינה על מנת שהן יוכלו לפטפט איתנו. זה משהו שכמובן שכחתי לגמרי. בסשן לא רק שנזכרתי היזכרות עמוקה בגינה הציבורית ובזקנים על הספסלים, אלא הבנתי כמה העניין השולי הזה עם הזקנים הבהיל אותי. כילדה, נורא נבהלתי שזה מה שיש לחיים להציע – שבעוד 60-70 מאז, אני אהיה כמותם – זקנה משועממת שיושבת בספסל, מנסה לגרור לשיחה את מי שאפשר. הסשן הזה לימד אותי על עצמי ועל חוסר השקט שיש בי. אם בסשן הזה היה לי מפגש מדהים עם פחד – גלים רבים של פחד עברו דרכי ויצאו מגופי למראה אותו זכרון. זה גם מפתיע – אנחנו מצפים שיהיה כזה פחד אחרי אירועים מפחידים או טראומטיים. ואילו כאן, הפחד האדיר הגיע ממחשבה על "החיים" ועל מה שיש להם להציע ולא בעקבות טראומה או עניין מפחיד "באופן רשמי".

0. מגע יכול להביא לקשר עם זמנים בחיינו שעוד לא היתה לנו שפה – היותנו עוברים, חוויה של לידה ושנים הראשונות, עוד לפני שהיתה שפה.

מודל עבודה חדש:

אני רוצה להציע מודל חדש של עבודה. המודל הוא לא לעשות טכניקה, אלא לבקש מן המטופל לשים לב היכן הוא עכשיו, ברגע הזה, צריך מגע. כלומר, מטופל אינו מגיע לקליניקה מתוך ידיעה שאני אטפל בו במגע בטכניקה אותה אני למדתי (במקרה שלי שיטת גרינברג, אך יכול להיות כל טכניקה אחרת), אלא הוא יודע שאני אבקש ממנו לשים לב לגופו ולראות היכן הוא זקוק למגע – במצח? בבטן? בכפות הרגליים? ואם אלו שמוכנים לכך, אני מאפשרת גם לומר לי איזה סוד של מגע הם צריכים – חלש או חזק, מהיר או איטי.

סשן כזה הוא ממש ריקוד של שני אנשים. משום שלעתים אני כן אציע מגע מסויים. כאשר אני מרגישה תחושה מאד ברורה היכן כן האדם זקוק למגע – אציע את זה. במרבית המקרים זה מתקבל בחיוב, ואני הולכת לאן שהרגשתי.

כאן אתן דוגמא שהפתיעה מאד גם אותי. הגיע אליי לטיפול אשה מקסימה שלא תיעלב אם אכנה אותה וורקוהולית, מאחר והיא עובדת כ 18-20 שעות ביממה (!) האשה אוהבת את עבודתה, מסורה לה עד מאד ומאד מצליחה במה שהיא עושה. היא הגיעה אליי כאשר היתה בעומס יתר יחסית למה שהיא רגילה בד"כ, ואחרי שבוע מאד לא פשוט ברובד האישי. חברתה הטובה קיבלה אבחנה על סרטן חמור ובנה היה בתקופה לא פשוטה בחייו. כשהיא הגיעה אליי, היתה מאד עייפה, נשכבה על שלחן העבודה ואמרה כי כל רגל שלה "שוקלת טון, או יותר". הדחף הראשוני היה ללכת כמובן לרגליים. התלבטתי גם אם ללכת לראש, בגלל העומס הגדול שהיתה נתונה בו. ואני מוצאת את הגוף שלי מרגיש שאני צריכה לגעת בראש, מגע חזק, על גבול הכאב, בעצמות שמאחורי האוזניים. קיבלתי את אישורה לכך, אחרי שאמרתי לה שתיתן לה כמה דקות לגעת שם, ואחרי כן אלך לאן שהיא רוצה. נשארתי שם כחצי שעה, כאשר הגוף שלה עבר לנגד עיניי ועיניה המשתאות שינוי מאד עמוק. המגע הכניס אותה מיד לקשב פנימי מאד עמוק, ולמרות שלא באה עם שאלה לגבי עבודתה, הרי שעלו מתוכה הבנות מאד עמוקות לגבי זה – למה עובדת כל כך הרבה, מה מניע אותה, מה היא רוצה לעשות הלאה וכו'. הדבר לווה בדימויים מרתקים. אחרי כן היא שמה לב שהרגליים מתחילות להיות קלות, החל מהאצבעות ועד למעלה למעלה עד לגב תחתון. שתינו היינו מאד מופתעות מכך – רגליים ששקלו "טון" נהיו קלות מאד, מזה שאני לוחצת לה חזק בעצמות שמאחורי האוזניים... וזה לא ניגמר שם – אחרי שתחושה של קלות הגיעה לגב תחתון, היא הרגישה תחושה של מרחב שנפתח, לתחושתה, בין כל חוליה לחוליה. זה הביא אותה להרים את הרגליים למעלה, והסשן ניגמר שהיא עושה עמידת נר, ואחרי כן מביאה את הרגליים אל מאחורי הראש, כאשר היא מתפוצצת מצחוק, מלאת אנרגיה, לא מבינה בכלל איך כל זה בכלל יכול לקרות או קורה לה אבל מתמסרת לזה בהנאה גלויה. מדובר באשה בת שישים שמרוב עבודה מזניחה את גופה. שיעור ההתעמלות האחרון שהיא היתה בו היה לפני 40 שנה. זו דוגמא נפלאה לעוצמה שיש בחיבור בין מגע והתמקדות.

העבודה הזו מצריכה סוג של בטחון עמוק מאד בתחושה המורגשת כתחושה שיודעת. מדוע? – מכיוון שאין לי, לא היה לי ולא חושבת שיהיה לי איזשהו מושג למה המגע מאחורי האוזניים עשה את מה שעשה. העבודה במגע היא באמת ובתמים עבודה מתוך מצב ועם מצב של אי ידיעה. אני יודעת להרגיש בבירור היכן לגעת (לא לאורך כל הסשן, אבל רגעים רבים ממנו) או שאני מפנה את המקום למתמקד ומבקשת ממנו לבדוק היכן גופו זקוק למגע. ואז אני סומכת על התחושה המורגשת שלו. בשני המקרים, אין לי ידיעה במובן של הבנה. אותה מטופלת שאמרה לי: "הנה, זו הנקודה של הדוקא וזו הנקודה של הדוקא של הדוקא" היתה עם פלט סנס מאד ברור שזה שם, שזה בדיוק מה שהיא חווה, אבל לא היא ולא אני נוכל לענות על השאלה – למה. זה מפגש עם עולם מאד ברור של תחושות גוף ועם הגוף עצמו, אשר מלווה בהליך התמקדותי מרתק, אך לא תמיד ישנה הבנה למה הם כך הדברים. אין הבנה, אבל יש חיות מאד גדולה.

ומה עוד יש לי להגיד על זה? – שזה נפלא.

אחת לכמה זמן יוצא לי לראות סרטים על מדיטציה וראיונות עם נזירים, שחוזרים ואומרים כמה שהמדיטציה נפלאה, וכמה שאנו, אלו שלא מודטים - מפסידים. להיות כל כך מפסידה (במילים ישראליות: להיות כל כך פראיירית) הינו מצב שתמיד הטריד אותי, אבל לא מספיק בשביל לעשות מדיטציה. והנה, אני חושבת שמה שהם מתארים, המצב הכל כך מיוחד שהם שוהים בו – הגיע לחיי דרך השילוב של ההתמקדות עם המגע. אין לי ספק שאני במצב "אחר" של הויה. במובן מסויים, ולרגעים בסשן, אני שוכחת את חיי, או לפחות את המוכר לי. אני לא חושבת את המחשבות שחושבת בד"כ, לא מרגישה את הרגשות שמרגישה בד"כ ואני חווה אחרת לגמרי את הגוף שלי – הגוף שלי בריא, חי ומאושר ברגעים אלה כפי שלא היה מעולם. אין לי מושג מה אני עושה, אבל אני יודעת שאני עושה זאת היטב. זה מצב של חוסר שליטה מוחלט  - לא רק שבתמקדות אין מושג מה יהיה ברגע הבא, אני גם לא יודעת איפה אני אגע ברגע הבא, ולפעמים אני מוצאת את עצמי גם עושה הילינג או מזמינה את המתמקד לתנועה – זה נשמע אולי "בלגן", אבל זו חגיגה. ולעומת אותם הנזירים שעושים מדיטציה, גם אני בחוויה נפלאה, שאיננה מנותקת מן החיים, אני לא לבד ומה שקורה בחדר איננו שתיקה – אני בקשר אנושי חם מאד, אני נוגעת וננגעת, אני תורמת לא מעט לצמיחה האישית של האדם שלידי, אני במצב הכרה מיוחד / אחר, הגוף שלי מרגיש נפלא ואני בעצם (ואת זה צריכה להזכיר לעצמי לפעמים) באמצע יום עבודה. וגם אם עולים עניינים קשים, והם עולים, המתמקד ואני נמצאים בכל זאת באיזשהי חגיגה. כי זה מאד חי, מאד עמוק ובתנועה. 

כמו שאמרתי: נפלא! 

הפניה למקורות:

לוין פטר (עם אן פרדריק), להעיר את הנמר – מרפאים את הטראומה, , אסטרולוג, הוצאה לאור בע"מ, הוד השרון, 1997.

גרינברג אבי, פחד, כאב וחברים אחרים, אסטרולוג, הוצאה לאור בע"מ, הוד השרון, 1994. 

 Rothschild Babette, The Body Remembers -  The Psychophysiology of Trauma and Trauma Treatment, W W Norton & Co Inc, 2000.