כותרות TheMarker >
    ';

    הבלוג מאס בשמו הקודם

    0

    היא כבר לא כאן

    23 תגובות   יום שני, 15/10/07, 22:12

    היא החברה הכי טובה שלי. עשרים שנה אנחנו אחת בתחת של השניה. שתינו למדנו באותו תיכון. שמעתי את השם שלה לפני שראיתי את מראה פניה. יפי פניה. דיברו עליה בקורס בערבית שהתחיל בחופש הגדול לפני כיתה ט'. האמת שלא חיכיתי לראות מיהי. הנטיות שלי היו ברורות לי כבר אז. יצא לי להתקל בה לפעמים בהפסקות והגעתי לשתי מסקנות. היא הכי יפה שיש. והכי סנובית. לא יכולתי לפרש אז את שתיקתה אחרת. בסוף כיתה ט' היא עברה לבית ספר אחר. לא ראיתי אותה יותר.                                                                                      שלוש שנים אחר כך. בסיס חיל אויר בקריה. אני שוברת את התיזה שהטובות לטייסים. מסדר לפני שמירה.הבנות מתחלקות לזוגות. בזוית העין אני קולטת אותה. יפה כמו חלום. היא הולכת לקראתי ואני רק מתפללת שתמשיך הלאה. לא בא לי להעביר שמירה עם תמונה. סנננננובית. היא מחייכת ושואלת אם אני זוכרת אותה. זוכרת זוכרת. מונליזה. שתינו קצת במבוכה. מנסות לגשר על שלוש שנים. איך אני יכולה לגשר על שבעת'אלפים החברים שהיו לה מאז.            קיבלנו משמרת שלישית. קמות באמצע הלילה. אני קמה חצי שעה לפניה. מורחת על עצמי כל מה שיש לי בתיק. הסטנדרט גבוה מאד הלילה הזה. אחרי רבע שעה  אנחנו כבר משתינות בתחתונים. ההרצאה שקיבלנו במסדר על עירנות מוגברת בגלל ליל הגילשונים זולגת מאיתנו ביחד עם הדמעות. העיניים שלנו במיסוך טוטאלי. אני משדלת אותה לבוא למשרד שלי. ברור. אני מתה מרעב. כל כך מתה עד שאני שוכחת שיש לי על תנאי. אנחנו יוצאות לפנות בוקר. שבעות. מחוברות. ישר לידיים של הקצין התורן. הוא ממלא פרטים בתלונה. אני חושבת אם יש שקם בכלא. היא מגייסת את אחד החיוכים שלה.     אין תלונה. אין כלא. יש את היד המושטת שלה.המחלצת. פעם ראשונה.                                                                                   חודשיים אחרי השיחרור. שתינו עדיין בלי כיוון ברור. היא תפסה אותו אחר כך. אני עדיין מחפשת. אנחנו בשיחת בטלניות על הבוקר. האינטרקום מזמזם. אני מבטיחה שאתקשר אליה אחר כך. במקומי מצלצלת אליה שכנה שלי להגיד לה שכבר אין לי אבא.                            בשבועות שאחרי הרגליים שלי שוכחות איך ללכת. היא באה לקחת אותי לסיבוב. קודם המדרגות. אין סיכוי אני אומרת לה. עשרים מדרגות ואני על פי תהום. אנחנו עושות את זה לאט. ביחד. היא מבטיחה ואני נאחזת בידה. ידה המושטת. המחלצת. פעם שנייה.                       עם הזמן אני מגלה שיש קלישאות ששווה להאמין בהן. הזמן באמת עושה את שלו. החיים ממשיכים. אנחנו שוב מצחיקות אחת את השניה בשיגעון. מתאהבות. נפרדות. מזדיינות.שיגרה.  היא מתחתנת. אני מגיעה עם מי שיהפוך לימים למיתולוגי שלי. היא יולדת. אני עדיין עם המיתולוגי. יולדת פעם שנייה תנחשו עם מי אני לא באה.   אני מביאה לה הרבה כאבי לב עד שהיא זוכה לראות אותי בדואט עם חופני. אחרי עשרה חודשים וקצת היא תהייה איתי ארבעים ושמונה שעות של חושך ואור וחושך ואור. היד שלה מושטת . אני כבר הפסקתי לספור. מחטאה  ל י בקבוקים. מחתלת. מתרגשת איתי. אומרת וואו באמת נהיה לך פרצוף של אמא. מתקנת אחרי שנייה. בעצם את עדיין נראית שרמוטה. אנחנו סוגרות על שרמוטה אימהית.    ושוב.  אני נופלת וקמה היא נופלת. ונופלת. ונופלת. וקמה. וככה עשרים שנה. היא שומרת עלי ואני? אני מנסה לשמור עליה. ואני אומרת שלום לבעל שלי. לרצונות שלי. לחלומות שלי. למאהבים שלי. לאילו שרציתי שיהיו. ואנחנו צוחקות. כמו דביליות כל הזמן. למה כמו. ובוכות. בוכות את עצמנו לדעת. וכותבות. כאן.ממש כאן. היא שני סנטימטרים ממני. מלהטטת במילותיה הצורבות, היפות, כמוה.  ואני מספרת את הסיפורים שלי שרק היא, כמוני יודעת שהיו.            אנחנו לא מדברות. כמעט חודש. אני יודעת שהיא מבקרת אותי בדיוק כמו שאני מבקרת אותה. בודקות מה שלומינו דרך המילים. אני רואה שהיא מהבהבת ונרגעת. אותו דבר היא. מקבלות סימני חיים מקפה דה מרקר. אנה אנו באות.     והיום היא לא כאן יותר. כתבה שצריכה שקט. מחקה את כל יפי מילותיה.                                                                                                זה לא פוסט של פרידה. זה פוסט של אהבה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (23)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        21/5/08 18:17:
      זה לא כוכב של מה בכך.
        25/1/08 22:49:

      פוסט מרגש מרגש

      כתוב כל כך יפה

      אפילו דימעה הייתה לי בזוית העיין

      אני מקווה שמאז שהפוסט הזה נכתב

      כבר השלמתם...

        19/10/07 11:14:

       

      צטט: יעל וקנין 2007-10-18 23:00:50

      אני בטוחה שהיא תבוא בסוף. חברות טובות לא מוותרות. גם כשקשה.

      היא רק צריכה לדעת שיש לה לאן לחזור וכשהזמן יהיה נכון, זה יקרה.

      מקווה כך, יעלי. תודה מותק.

        19/10/07 00:44:

       

      צטט: סירין 2007-10-18 21:46:45

      אני מקווה בכל לבי אמנון. אתה קצת מכיר אותה, נכון?

       

      את האהבה ? בודאי. כשהיא בתוכי - אני יודע שהיא תבוא. ולפעמים היא באה.

      זה מספיק לי - הידיעה הזאת.

       

       

        18/10/07 23:00:

      אני בטוחה שהיא תבוא בסוף. חברות טובות לא מוותרות. גם כשקשה.

      היא רק צריכה לדעת שיש לה לאן לחזור וכשהזמן יהיה נכון, זה יקרה.

        18/10/07 21:46:
      אני מקווה בכל לבי אמנון. אתה קצת מכיר אותה, נכון?
        18/10/07 21:40:

      היא תבוא. היא תבוא.

      זה לא יכול להיות אחרת

       

      סבלנות

        16/10/07 18:15:

       

      צטט: פילפיל 2007-10-16 17:46:17

      מקסימה. היא תחזור. אהבה אמיתית לא נגמרת. לפעמים היא צריכה שקט וזה טוב. חוזרים עם געגוע גדול יותר.

      פילפיל מתוקה שכמותך. תובנותייך הן תובנותיי. הלוואי שכך יהיה.  תודה שאת באה.

        16/10/07 18:12:

       

      צטט: james woods 2007-10-16 11:38:19

      מלחלח-עיניים אמיתי. את מישהי-משו-משו, את יודעת את זה, נכון?

      ...לא יודעתנבוך,תודה.

        16/10/07 18:11:

       

      צטט: הלכתי 2007-10-16 11:27:02

      קודם משהו אליך

      כנראה שאת באמת צריכה לאהוב כל כך כדי שהכתיבה הנהדרת שלך תצא ממך וליותר מכמה שורות..

      אני חושב שיש תקופות שאדם צריך את הקרובים לו מסביבו , יש תקופות שהקרובים האלו רחוקים. ברור שגם כשאתן רחוקות אתן קרובות כל כך.

       

      מגיע לך כוכב

      כל כך נכון. קרובות גם כשרחוקות..ואתה צודק גם בקשר למנוע הכתיבה שלי.רק אהבה.

        16/10/07 18:08:

       

      צטט: כפיר דן-ארי 2007-10-16 10:34:41

      זה פוסט שכתב לב כואב,

      על געגועים לחברות אמת, לאהבה זכה.

       

      זה המקום ממנו צריך להושיט יד.

      ניתוח מדוייק, כפירוש.

        16/10/07 18:03:

       

      צטט: mai7@ 2007-10-15 22:37:21

       

       

       

      צמרמורת עברה בי..

      ריגשת עד מאוד !

      אני מקווה שתמצאו את הצעד הראשון הקטן- גדול,

      כי חברויות כאלו לא נקרות כל יום, אם בכלל..

      כתבת לה פוסט של אהבה - זו מתנה יקרה..הלוואי שתקרא בה - במתנה. בך.

      תודה רבה שבאת אלי. נעים לדעת שנגעתי.  את צודקת, לא נקרות כל יום, אם בכלל....

        16/10/07 18:00:

       

      צטט: או שכן או שלא 2007-10-15 22:27:47

      את פשוט יודעת לרגש אותי.

       

      אוהבת נורא.

       

      כוכב. כי מגיע ואם היה אפשר הייתי מעניקה מאה.

      תודה, יקרה. גם את מרגשת אותי.

        16/10/07 17:57:

       

      צטט: קשת בענן 2007-10-15 22:24:16

      סירין יקרה,

      ברור לי שהפוסט הזה הוא בשבילה....

      ולא בטוחה שאני רוצה להפריע כאן...

       

      אבל אם כבר נדחפתי לכאן אז ברור שאתן חייבות להשלים תיכף ומייד!

      מה אתן, ילדות קטנות? . חברות זה מצטרך נדיר בימינו...

       

      קדימה. להושיט זרתות..

       

      הפוסט הוא בשבילה ובשבילי. ואת רצוייה תמיד כאן, מתוקתי. באיזור גיל ארבעים הרגרסיה הרבה יותר קשה. כן, אנחנו גם ילדות קטנות כנראה....

        16/10/07 17:54:

       

      צטט: ג'ו נ יור 2007-10-15 22:17:14

      תשלחי לה את הפוסט הזה עם יונת דואר. היא תחזור על הברכיים.

      אין לי בעייה לבוא אליה גם על הברכיים, ברגע שהיונה תחזור עם עלה של זית.

        16/10/07 17:46:
      מקסימה. היא תחזור. אהבה אמיתית לא נגמרת. לפעמים היא צריכה שקט וזה טוב. חוזרים עם געגוע גדול יותר.
        16/10/07 11:38:
      מלחלח-עיניים אמיתי. את מישהי-משו-משו, את יודעת את זה, נכון?
        16/10/07 11:27:

      קודם משהו אליך

      כנראה שאת באמת צריכה לאהוב כל כך כדי שהכתיבה הנהדרת שלך תצא ממך וליותר מכמה שורות..

      אני חושב שיש תקופות שאדם צריך את הקרובים לו מסביבו , יש תקופות שהקרובים האלו רחוקים. ברור שגם כשאתן רחוקות אתן קרובות כל כך.

       

      מגיע לך כוכב

        16/10/07 10:34:

      זה פוסט שכתב לב כואב,

      על געגועים לחברות אמת, לאהבה זכה.

       

      זה המקום ממנו צריך להושיט יד.

        15/10/07 22:37:

       

       

       

      צמרמורת עברה בי..

      ריגשת עד מאוד !

      אני מקווה שתמצאו את הצעד הראשון הקטן- גדול,

      כי חברויות כאלו לא נקרות כל יום, אם בכלל..

      כתבת לה פוסט של אהבה - זו מתנה יקרה..הלוואי שתקרא בה - במתנה. בך.

        15/10/07 22:27:

      את פשוט יודעת לרגש אותי.

       

      אוהבת נורא.

       

      כוכב. כי מגיע ואם היה אפשר הייתי מעניקה מאה.

        15/10/07 22:24:

      סירין יקרה,

      ברור לי שהפוסט הזה הוא בשבילה....

      ולא בטוחה שאני רוצה להפריע כאן...

       

      אבל אם כבר נדחפתי לכאן אז ברור שאתן חייבות להשלים תיכף ומייד!

      מה אתן, ילדות קטנות? . חברות זה מצטרך נדיר בימינו...

       

      קדימה. להושיט זרתות..

       

        15/10/07 22:17:
      תשלחי לה את הפוסט הזה עם יונת דואר. היא תחזור על הברכיים.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      איריס ב.נ.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין