שעת רצון

אַדְוָה. עֲדִינוּת כַּזֹּאת. תַּלְתַּלִּית קֶצֶף

דּוֹאָה בִּקְּצֵה כָּל גַּל - אֲפִילוּ צוּנַאמִי.

וּבֵין סִלְסוּלֵיהַ תִּינוֹקוֹת סַגְרִיר הוֹמִים מַאמִי מַאמִי

וְאֵין שׁוֹמֵעַ אוֹתָם בְּתוֹךְ קוֹלוֹת סְעָרָה.

הוֹ אַוְרִירִים קְטָנִים, הוֹ שָׁבְרִירֵי סֶנְטִימֶנְט, עֶרְגָּה, הוֹ מְאֵרָה.

רוֹצָה, הִיא אוֹמֶרֶת. שְׁעַת רָצוֹן הַשָּׁעָה הַזֹּאת.

וּכְבָר בִּקְּצֵה הַמִלָּה מִתְכַּרְבֶּלֶת מַחְשָׁבָה הֲפוּכָה, זָרָה,

צוֹדֶקֶת. כְּלוּם לֹא מְעַרְבֵּל אֶת שְׁתִיקָתָה.

הוֹ שׁוּלַיִּם פְּגוּמִים, הוֹ מְחוֹזוֹת מָחוֹל - הוֹד עֲתִיקוּתָה.

שִׁיר עוֹלֶה חֵרֶשׁ, וּמִתְחַשֵּׁר כְּאֵד סְבִיב יָרֵחַ מָלֵא בְּלֵיל קַיִּץ.

יָפָה אַתְּ, נִשֵּׂאת עַל זִרְמֵי אֲוִיר, שׁוּם מַאֲמָץ לֹא חוֹרֵץ

רִשּׁוּמוֹ בְּפָנַיִּךְ, רַק קֵמֶט דַקִּיק בְּצִדֵּי עֵינַיִּךְ כְּחַיִּץ מַבְהִיר – זֶה מָקוֹם

מִשֶּׁלָּה. וּכְבָר בִּתְּחִלַּת הַמִּלָּה, עוֹד לִפְנֵי הַמּוּבָן,

שֶׁלֹא יִהְיֶה סִכּוּי לִטְעוֹת, מִשְׁתַּכֵּן דַּגֵּשׁ חָזָק וְיוֹדֵעַ

לֹא מִשְׁתַּמֵּעַ לִשְּׁנֵי פַּנִּים, בָּרוּר כַּחֹק וּמוּפְלָא כְּאוֹת.

הוֹ אַהֲבָה נִמְהֶרֶת, הוֹ עֵירוּב זְמָנִים, הוֹ דְּמָעוֹת.

©שושי שמיר, 11 ספטמבר 2010