יש והדברים סתומים לי מאד --------------- כל המילים. נמלים. על אף היותה חיה מרתקת וחביבה (רמש, נדמה לי, זו המילה) כושר הטיפוס שלה עשוי להוציא אדם פשוט משלוותו ------------- כשהייתי קטנה (למה זה מושך את הלשון לומר כשהיינו קטנים, ברבים. והלוא הקטנוּת של כל אחד היא יחידה.(ת) זמן אחת שלו) במקום קטן ששקדו לקרוא לו פיתוח ועדיין נותר לא מטופח, נהגו לתת לילדים להיות ילדים. זו שאני דודה שלה (6) עומדת מול מראה יותר (זמן) ממני וטרודה מאד מצבע השמלה שיתאים לקשת שיתאים לסדין שיתאים לכרית. היא גם חכמה. שאלה אותי היום מתי ולפי מה מחליטים אם להיות דתיים. אחרי שעניתי לה (כמו אל מבוגר שהיה שואל. היו שם שנים, מה שעוברים ומה שמרגישים (היא שאלה איפה בגוף מרגישים את זה)) היא אמרה: נראה לי שאני אוהבת את אלוהים כי אפשר להיות הכל איתו. יש אלוהים והוא מסתובב גם בצבע (צהוב) של חולצה --------------------- http://www.youtube.com/watch?v=zYoyiRSUCQE
כל מה שרציתי אותך לא יכול היה (מה בין יכולת ומיכל) לצאת לי מהפה ישר. אם מילים (זה הקטע עכשיו) אז רציתי להגיד שנשארו לי עכשיו ממש מעט לפני שאני מתחלה ומתחילה לא לשים לב, אלא את שאר הגוף בעיקר, למה שאני אומרת. קירות לבנים צבע טרי רציתי לצבוע הכל בלבן חדש זה שהוא כל הצבעים כולם. ------------------- כף יד בגב שלי זה קעקוע שלא רואים. צייר לי אותו אחד ------------- יש הבדל בין תהומות למצולות? זה מרגיש די דומה, אין מספיק חמצן בריאות. נשימות שעולות ויורדות (הפעם זה בית של חזה שלך) קורצות לי יותר מאשר שתרד לי או שאני אעלה עליך. העור המואר, המוּקָד (יקרות) שלך עושה לי לרצות להעביר אצבע לערוך היכרות נקבובית-נקבובית (לא יעלו ולא יורידו לי פנים) (אני כן אתעקש לשמוע את הקול. כשאני מלפניך. קודש וחול) --------------------- כי אם אומר תיכנס בי, לפנים ולאחור, זה לא יספר על תחושת ההתמלאות שלי בך, סָ"מ אחר סָ"מ. על דפנות מתעוררות, ערות וחשות צעדים של התקדמות כמו הליכה יחפה על פרקט שמגיעה בסוף אליי. וזה לא יספר על התהוות של אדוות עגולות במקווים ומקוואות טהורים וצלולים, כמעט לברך בעת שטובלים. וזה לא יספר על נרעדות שמתחילה מבפנים ונראית בלחיים תפוחות. וזה לא יספר את החידוש בדבר עיניים מרוכזות בעיניים בעת מעשה, הן אלו שחודרות. וזה לא יספר על הגעש שיש ואינו יכול להכיל את עצמו בתוך ההר וקצת לבה נוטפת לו. וזה לא יספר על איך אני נראית, מלמטה, איזה פנים שם אליך נשקפות. וזה לא יספר איך נראים פנים נדהמות, עת אני רצה בצעדים של צב אל איזה אור שנגלה לי כשהייתי תחתיך (נר לרגלי, דבריך). וזה לא יספר מעשה בירכיים שידעו לדבר בשפת הגופים הנידפים, הנשזפים, הנשטפים בחום. וזה לא יספר על כל מיני שפתיים חלקות רוטטות, איך זה ששפתיים חולמות ומגשימות. וזה לא יספר שהיד שלך נחה אצלי בבטן העולם כולו ובאה בגשר צר מאד. וזה לא יספר שהגענו מיוזעים, שהזענו מיוגעים אל נקודת האל-חזור, או המפץ הגדול, או ויהי אור. ונשארנו בה דבקים, דבוקים (הזיעה הזו מדבקת ומדביקה). זה לא יספר שאמרתי, בוא, תשרטט אותי עכשיו בכרית של אצבע, בטיפות צלולות מפחית קולה קפואה.
זה רק יהיה לומר, תיכנס בי לפנים ולאחור.
(ואני נקבה נקובה ככל הנקבות, רק נוסף לי נקב קטן, שנוזלות בו מילים שיוצרות קורים דקים בין מרפסת וגופיה לבין דלת נעולה) |