זהו הרשומון העשרים אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.

החיים לצד המחלה

1 יוני 2010 יום שלישי

סתיו הגישה את עבודת הגמר במכינה האוניברסיטאית, עבודה שעסקה בניטשה. ניטשה קשה להבנה והעיסוק בו ובתורתו מחדד ומעשיר את החשיבה. סתיו טוענת, שניטשה אומר הרבה ובעצם לא אומר דבר, דבר אינו נחשב בעיניו לאמיתה. נכון אמרתי, זה טבעם ותפקידם של פילוסופים, להטיל ספק ולחשוב אחרת.

היום השתתפנו בכנס מקצועי של החברה איתה אנו עובדים, במלון לאונרדו סיטי טאוור ברמת גן.  הכנס, כנהוג בישראל, נפתח בארוחת בוקר עשירה. הפעם באתי ערוך ומוכן לחדש את הטעמים, שאבדו בטיפולים, לחוות מחדש ארוחת בוקר ישראלית. בפועל בפי, הגבינות תפלות, הדגים המלוחים לא יותר מסבירים והביצה המקושקשת דוחה. הסתפקתי בקרואסון אחד קטן עליו מרחתי ריבת תותים. תאבוני נסתם, נמנעתי מלהמשיך, אני עדיין מפחד מהידיעה, שסרטן "חולה" על סוכר. אני קם מהכסא כל חצי שעה, השרירים שלי נתפסים והיום באופן מיוחד סבלתי מתשישות בלתי מוסברת לאחר מספר ימים בהם הרגשתי טוב. התופעה של "חול" ודמעות בעיניים פוגעת מאד באיכות חיי, תופעה הולכת ומתגברת של כאבים בכפות הרגליים בעיקר החל משעות הערב כל אלה מתישים ועלולים לגרור אותי לדיכאון. הכאב ממנו אני סובל בפטמה השמאלית מערער את מנוחתי. הכאב קיים רק במגע פיזי. לחיצה של האצבע, שכיבה על החזה וכדומה. לחיצה ומישוש במקום  גורמת כאב במעין גולה קטנה הנמצאת שם. עוד כשבועיים מתוכנן לי CT אני מקווה שהכאב בחזה נובע מסוג של פצע פנימי בעקבות ההקרנות שעברתי בעבר.

כפי שכבר כתבתי ברשומון, לא נמצא לשמחתי גידול בחזה והכאב בפטמה נגרם כתוצאה מסוג של דלקת. באשר לכאב בכפות הרגליים, זה ממשיך להציק ולהטריד, לאחרונה התחלתי לטפל בו. הליכות רגליות, גם אם הן מעט קשות לי, משפרות את זרימת הדם ומקלות על הכאב.

בסיום הכנס נסענו לנמל תל אביב לאכול דגים, ניסיון חזרה לימים טובים יותר. נחמד, אך לא יותר מזה. הדגים שעשינו בבית במשך תקופה ארוכה עד לפני כחודש, היו לא פחות טובים ושולחן מלא סלטים כבר לא מרשים אותנו ובמיוחד לא אותי.

ושוב חיים רמון וקיום הבטחה ישנה

2 יוני  2010 יום רביעי

צר לי ששוב אני חוזר לנושא פוליטי. ב"קפה דה מרקר", בו אני כותב ,יש חברים, ב- facebook  יש חברים וגם בפוליטיקה יש חברים. חיים רמון חבר של דרעי, חבר של אולמרט, הוא גם החבר של ארנון מוזס מו"ל "ידיעות אחרונות", ממש רשת חברתית. אז מה אני רוצה מהם! ראשית שיקראו את הבלוג שלי, אני בטוח שיוכלו לסדר לי כמה כוכבים, אבל בעיקר אני רוצה לטעון שתמיכתו של רמון בקידום החוק האוסר הפצת עיתון יומי בחינם, אינה כנראה בגלל דאגתו לדמוקרטיה, אלא יותר בגלל דאגתו למוזס, התומך באולמרט, המתנגד לביבי, המפיץ את עיתוניו בכסף מלא ובעל אינטרס מובהק למנוע מהעיתון "ישראל היום" להתפתח. נדמה שרצונו לחזור להיות מעין מונופול, העיתון של המדינה.
לחיים רמון "זכויות" רבות, הוא מעולם לא היה בעד משהו, תמיד נגד משהו. חיים, להרוס זה קל, בהזדמנות הקרובה שייצא לך להתראיין, ספר לנו מה בנית. אם תטען שבנית את "קדימה", אומר שכול רצונך היה להרוס את ה"העבודה" ו"הליכוד"
ללא קשר ועם זיקה הדוקה, השבוע הלך לעולמו לובה אליאב, האיש שכל חייו בנה ויצר. בעבר הרחוק היה מזכ"ל מפלגת העבודה בימי תפארתה. גם חיים רמון, עבריין מין מורשע, היה מזכ"ל המפלגה.

למחרת דחתה הכנסת את ההצעה אותה קידם רמון, ברוב מוחלט. לא פעם אני גאה בדמוקרטיה שלנו, אפילו שחברי כנסת מסוימים עושים בה שימוש ציני לעיתים. נבלע את הרוק ונגן על זכותם.

הכושר והיכולת שלי בתרגול הפיזיותרפיה השבועי הולכים ומשתפרים, עד שחברתי המצפה להשתלת ריאות, טוענת שהתחלתי כבר לרוץ על ההליכון. במשך קרוב לשעה השקעתי אנרגיה רבה שרוקנה אותי כמעט קליל. נזקקתי לשעתיים מנוחה עד להתאוששות. מתברר שהמדד למצבך אינו רק היכולת שלך, אלא כמה זמן נדרש לך להתאושש לאחר פעילות גופנית.

שני כדורי הסטרואידים, שנטלתי בצהריים "לכבוד" הטיפול הכימותרפי הצפוי לי מחר, אוששו וחיזקו אותי לקראת פעילות מאסיבית המתוכננת לי היום. פגישה עם יועץ המס שלנו שהסתיימה בתוצאות טובות ובערב המאוחר השתתפות בטקס קבלת תואר ראשון של מוטי אח של חגית. נסענו למכללה האקדמית בקרית אונו. אנו מאד גאים בו ובשינוי שחל בו, הוא כבר ממשיך בלימודי תואר שני ברצף.
החלוקה ביני לבין פיני חמי מאד ברורה. פיני אלוף הקניות ואני מוביל בתחום הדרכים. כשנחתי מעט בצהריים, הוא ביצע את משימת קניית טוסטר שמאד חסר לינון ומערבל ידני, אם נחזור לעשות עוגות ולהקציף. אני מכיר את הדרכים בארץ הזאת ברמה טובה, בערב כולם נסעו אחרי בבטחה למכללה.
השתתפותי בטקס היוותה קיום של הבטחה שניתנה לפני כשנה. באחד הערבים סמוך למועד גילוי המחלה והאשפוז שלי, התקשר מוטי לשאול לשלומי ולספר לי על ההתקדמות שלו בלימודי התואר הראשון. "תשמע מוטי" אמרתי, "אני מבטיח לך שעוד אשתתף בטקס קבלת התואר הראשון שלך". אתמול קוימה ההבטחה החוצפנית.

חשיבה חיובית, מה משמעותה!

3 יוני  2010 יום חמישי

האם חשיבה חיובית עוזרת בהתמודדות עם מחלת הסרטן? כתבה בנושא התפרסמה היום. האם  ההצהרה, "אני חושב חיובי", נועדה לרצות את הקרובים והחולה למעשה משקר להם. כדי לחשוב חיובי אתה חייב להאמין בכך, אם אתה שבור ומדוכא אין סיכוי שתחשוב חשיבה חיובית בנוסף אין וודאות, שחשיבה חיובית אכן עוזרת להירפא. לפחות על פי המחקרים שהוצגו בכתבה, לא נמצא קשר בין ריפוי לחשיבה חיובית. מאכזב, כול התיאוריה של הריפוי סובבת סביב חשיבה חיובית. אמירות כמו, תחשוב בריא, אתה תתגבר, תחשוב חיובי, תהיה אופטימי, "נזרקות" לעברו של החולה השכם והערב. ניסיתי לשתול בתגובה לכתבה, קישור לרשומון שלי, אני עוסק הרבה בחשיבה חיובית ואחרת במהלך המחלה. לא אישרו את פרסום התגובה, אולי כי הכתבה מפורסמת ב yent של ידיעות, ואני כותב ב"דה מרקר" של עיתון הארץ. בכל מקרה, לדעתי חולה סרטן צריך להביע את קשת רגשותיו מבכי מר, דיכאון עצבות, כעס, ועד שמחה, אושר ושלווה, ללא מגבלה וחשש, רק מה שמתאים לו ומחזק אותו. הוא יכול לעשות זאת עם חבריו ובני משפחתו, בקבוצת תמיכה, בטיפול פסיכולוגי, או בכתיבת כפי שאני עושה, באמצעותה אני מביע קשת רחבה של רגשות ומנהל דיאלוג עם עצמי והעולם.

יום הכימותרפיה מספר שש עשרה, התעוררתי בשעה חמש לפנות בוקר. למרות היום המעייף שעברתי אמש ומעט השעות שישנתי אמש. צבע הפנים שלי אדום, אני ערני מאד ויחד עם זאת עייף מאד מחוסר השינה, הכול תוצאה של נטילת הסטרואידים, אני מכיר זאת היטב.

שירות מילואים וקיום התחייבות ישנה

11 יוני יום שישי 2010

אין לי משהו אינטליגנטי, מחדש, או חשוב לכתוב ואני חש שאני חוזר על עצמי, לכן לא כתבתי בימים האחרונים. לא שהעולם, גופי ומחלתי עצרו ולא התרחשו אירועים, אלא שהם הפכו בנאליים בעיניי. אמש החלו להתפוגג תופעות הלוואי של הטיפול הכימותרפי. משום מה אני מצפה, בכל פעם מחדש, שהתהליך יהיה קצר יותר. אין דבר כזה ואין קיצורי דרך. בשבוע הראשון "הכימותרפיה יושבת עליך ובתוכך". גם בהמשך יהיו תופעות לוואי, אך הם יהיו קצרות יותר, מספר שעות עד חצי יום ולא במשך ימים שלמים.

בתחילת השבוע השתתפתי בתרגיל במסגרת שירות מילואים. כן אני "זקן", אבל עדיין מתנדב, זה מחבר אותי לחיים. התרומה שלי דלה בימים אלה, אבל אם תפרוץ מלחמה, ומלחמות פורצות כאן, מוטב שאהיה בכשירות בסיסית ואוכל לתרום. המפגשים עם מספר אנשים מוציאים ממני את הטוב והרע שבי. התחברתי לשם טוב, איש מילואים כמוני, זה נפתח בשאלה שהופנתה אלי, "למה לא ראינו אותך לאחרונה? והמשיך בשיחות ארוכות על החיים, על אנשים ועל טוב ורע. שם טוב מדבר בגובה העיניים. אני אוהב אנשים שמדברים בגובה הזה ויודעים להקשיב. רן "עשה לי את היום", כשאמר לי שהוא מקפיד לקרוא את הרשומון שלי ואני נראה "מיליון דולר". לא שאכפת לי המראה, אלא שאכפת לי שאני נראה ומשדר בריא. כהרגלי במפגשים כאלה, שילבתי לא מעט ציניות, אך לא כעס, אני כבר לא כועס. "יש לך הוצאות טלפון אזרחיות", שאלתי שניים שלושה קצינים המתמחים בנחמדות, "למה" שאלו בהפתעה, "כדי שתוכלו להתקשר אלי בלי שזה יעלה לכם" אמרתי. האמת היא שהציניות תפסה מקום מאד קטן. חווית העשייה, החיבור להוויה והמציאות הצבאית היו העיקר.

ביום רביעי יצאנו להליכה רגלית רגועה. הכיוון, המושבה הגרמנית, תמיד מעניין שם. בדרך מצאתי הזדמנות למלא התחייבות ישנה ונכנסו לבקר את הווטרינר ד"ר חסון. שמחתי שהוא לא זיהה שאני חולה. הגיע הזמן להכיר בעובדה שאינני נראה חולה כמו בעבר. שוחחנו כחצי שעה. ד"ר חסון בנוסף להיותו מעין ד"ר דוליטל, הוא גם הומופט וקיבלנו ממנו מידע רב בנושא תזונה. אני חסיד גדול של הגישה הטוענת, שהמזון שלנו גורם למחלות, או מרפא אותנו, אלא שלכל אחד מתאים מזון מסוג מסוים. לפי גישתו של חסון, התהליך הסרטני הוא פעולת ריפוי של הגוף ולא מחלה!  מנגנון שבא להציל אותנו, משני דברים בעיקר, בעיה רגשית קשה, שאנו סוחבים איתנו ותזונה לקויה של מזון מעובד ומשומר. חסון איש חכם ואינטליגנט תמך את התיאוריות שלו בשמות של מחקרים וחוקרים. אני, כידוע לכם, בוחר תמיד במה שאני חושב שמתאים לי. כבר בארוחת הצהריים באותו היום חזרתי למרק הירקות.
הצטיידנו בטופס תשלום לחידוש הרישיון של הכלב שלנו, פינוקי, שגדל עכשיו אצל האחיין שלי איציק , לפני שיצאנו, אמר ד"ר חסון, "אתה תצא מזה".
אני מתגעגע לפינוקי.

חלום הכתיבה וחלום הנסיעה

טיול השבוע, המומלץ בעיתון "ישראל היום", מוביל למושבה בת שלמה. המושבה שוכנת צפון מערבית לזיכרון יעקב. הייתי שם לפני שנים בדרך מהצפון למרכז. מושבה קטנטנה בה רחוב אחד ובתים ישנים, בקומה אחת עם חצרות, משני צידיו. מי שנכנס מתאהב לנצח. המושבה נוסדה בשנת אלף שמונה מאות תשעים ושמונה ואם לא שינו, הרסו והרחיבו אותה בשנים האחרונות, יש לכם אפשרות לחזור בזמן במרחק של נגיעה.
בוקר אחד, אקח תיק עם פרטי לבוש ואביזרים הכרחיים, מחשב נייד, מעט כסף ואסע למושבה. שם אכתוב את המסגרת והפרק הראשון בפרוזת הביכורים שלי, עד אז יחזרו ללשוני וחיכי טעמי הלחם והגבינות, אותם דיכאו הטיפולים ואוכל להיכנס למעדנייה הקסומה שבלב המושבה.

אביחי ערקי, אותו אני מסיע לטיפול דיאליזה, מאושפז מזה שבוע ולאחרונה עבר כריתה של חלק מהבוהן ברגלו היחידה, עקב נמק שסיכן את כל הרגל. היום ביקרתי אותו. אביחי איש של חברה ואנשים, מתוך זה שהוא מוקף אנשים, או שמא מתוך בדידות של אנשים חולים. מניסיוני שתי הסיבות נכונות ומשולבות. הקשבתי לו ארוכות, יש לו יכולת דיבור וסיפור בלתי נדלית, כך שהחלוקה בנינו ברורה, אני אחראי להסעה, או לביקור והוא אחראי לשיחה. אני חושב שנוצרה חברות מסוג מיוחד.

בשבוע הבא מתוכננת לי בדיקת CT, שתכריע לגבי המשך הטיפול, סביר שפרופסור נחושתן יחליט על תרופה אחת מבין שלוש אפשרויות שיש לו, אחת מהן היא המשך טיפול כימותרפי על בסיס אלימטה. בהמשך בדיקת PET CT, שגרת חיים לצד המחלה, בה אני מקלל את הטיפול ומצהיר, שלעולם לא אהיה מוכן עוד לקבל טיפול כימותרפי ושוב שוכח את הבטחתי לעצמי. מזל שאני פחדן ולא אמיץ. ומול כל זה,חלום הזוי, אני נקי, חוצה את האוקיינוס, חוצה את ארה"ב ממזרח לממערב, מוכן אפילו בעמידה, ומשתתף בחתונת האחיין שלי. חיוך ניסתר, אף לא שמץ של גאווה והרבה תודה והוקרה לרבי על מצבי הרפואי המשתפר.

חלום ההשתתפות בחתונה לא מומש, חלום חציית האוקיינוס שריר וקיים, פחות ופחות הזוי.

האם אני בדרך הנכונה, או אולי הסרטן זומם מזימות?

18  יוני 2010 יום שישי

שבוע חלף מאז שכתבתי. לא בגלל שלא קרו דברים מעניינים, לא בגלל שלא היה לי מה לכתוב, לא כי המחשבות בראש פסקו, אלא כי לא היה בי מספיק חשק ולהט.
ככול שעברו להם הימים בשבוע האחרון, כך השתפרה הרגשתי ובכל בוקר חשתי חזק יותר מהבוקר הקודם. אני יודע להעריך ולהוקיר זאת ולמעשה לא ביקשתי דבר מעבר לכך. יחד עם זאת, ספקות מכרסמות את נפשי. האם מתחת לפני השטח זומם לו הסרטן תוכניות ואני צועד אל הסוף, או שמא הוא הוריד את ראשו ונכנע, אפילו במעט, לי, לתרופות, לרופא שלי, למשפחתי  ולאוהבי? מטרידה את מנוחתי הדרך בא עלי לבחור, האם ייעודי טמון בכתיבה ועלי לשים פני לבת שלמה, ללטרון, לחבל ישובי לכיש, לאצבע הגליל, או לכל חבל אחר בארץ הזאת הקוסם לי. מטרידה את מנוחתי ויוצרת בי מתח ההשקעה הנדרשת מצידי להחזרת העסק למסלול. מכרסם בי החשש, ששוב אשקע בנושאים העסקיים והעשייה היומיומית ואשכח את החלומות. מכרסם בי החשש, שלא למדתי לחיות את ההווה ואני עסוק עדיין יתר על המידה בעתיד.

ביום ראשון האחרון לא היה צורך להסיע את אביחי ערקי לבית החולים לטיפול דיאליזה, רק לקראת סוף השבוע הוא שוחרר לביתו, כך שרק ביום ראשון הקרוב אפגוש אותו. יהיה זה מעט לפני הפגישה המתוכננת עם פרופסור נחושתן, אבל אני מקדים את העתיד ללא סיבה.

במקום הסעה קיבלתי ביקור מרגש של עופרה, חברה וותיקה מאד של חגית ושלי. גם עליה עברה שנה סוערת ולמרות שהיא מפחיתה מעוצמת הסבל שלה בשנה האחרונה למול הסבל שאנחנו עברנו אני יודע היטב שכל השוואה של סבל, היא טיפשית ואין קשה, או קל יותר, הכול בנשמתו של הסובל. ההבדל טמון בפוטנציאל התיקון והשיקום. אני יודע שאצלה הפוטנציאל גדול ואצלנו, מי יודע? נעשה את כול הדרוש לתקן ולשקם.

ושוב פרופסור נחושתן מדבר על אופציית הניתוח. הסברתי כבר בעבר, בתחילת הרשומון, שאופציית הניתוח היא לכאורה הטובה ביותר, הסרה מלאה של הגידול בריאות, אבל  טומנת בחובה פוטנציאל סיכון גדול של התפרצות הסרטן, דווקא לאחר ניתוח משמעותי כזה. אם אינני טועה, מיקום הגידול בריאה מחייב כריתת ריאה שלמה, הריאה השמאלית ולא "חלק". הדיבור על ניתוח מעכיר מאוד את מצב רוחי. אינני מפחד מניתוח, הרגשתי הפנימית עם התוצאות העתידיות אינה נוחה. הנושא יעלה בשיחה שתתקיים ביום ראשון עם פרופסור נחושתן. הנושא העיקרי בשיחה זו יהיו תוצאות ה CT אותו ביצעתי ביום רביעי האחרון. זו הבדיקה בה הרגשתי הכי נוח ביחס לבדיקות  CTקודמות. הגעתי אליה חזק יותר גופנית ובעצם גם נפשית. בנוסף לא היה צורך בשתיית חומר, יוד, בכמות של שתי כוסות גדולות, הגורמת להרגשה רעה ושלשול ולמזלי הענק, העירוי בוצע על ידי הרופאה בצורה חלקה ומרשימה. ביום הבדיקה, מישל, האחות המומחית לביצוע עירוי, הייתה בהשתלמות. גדולתה של הרופאה במחלקת ה – CT באה לידי ביטוי, לא רק במיומנות ובמקצועיות שלה, אלא בהקשבה שלה. סיפרתי לה על הקושי הרב, שבמציאת וריד לעירוי והצבעתי על גב כף ידי הימנית כמקום האידיאלי לאחרונה. אכן, הרופאה פעלה בהתאם לעצתי ובתוך שניות, בדקירה אחת קלה, הושלם העירוי. אל תקלו ראש בסיטואציה, לא כל הרופאים מקשיבים לחולים שלהם הקבועים והמזדמנים.

ניסים האח, שטיפל בי במסירות יחד עם האחות מישל, נעתר לפניותיי והפצרותיי ואסיע אותו, אחת לתקופה, מהטיפול המשקם, מבית החולים הדסה הר הצופים לביתו באפרת, בעקבות אירוע מוחי בו לקה. הרגשת סיפוק גדולה היא, "להחזיר" לניסים ולו במעט, על מסירותו המדהימה לכול חולי מחלקת אשפוז יום אונקולוגי.

אני מאמין גדול בהתנדבות, זו עסקה ששני הצדדים יוצאים בה נשכרים. לעיתים אני חושב, שהצד התורם יוצא נשכר יותר מהצד המקבל. אני חושב, שכל אחד צריך לעשות זאת. הסוג והתדירות אינם חשובים, כול אחד בהתאם ליכולתו. כפי שכבר סיפרתי, "לא קיבלו" אותי כמתנדב במחלקה האונקולוגית, "יש לי מתנדב" אמר לי נתן האח הראשי. במחלקת אשפוז יום אינני יכול להתנדב בגלל כללי האתיקה, אני מטופל במחלקה. ארגון יע"ל שעוסק במתנדבים בהדסה הפנה אותי לאחראי מערך הרנטגן. לפני בדיקת ה –  CT האחרונה התראיינתי אצלו. הוא הודה לי על נכונותי, אך נמנע מלקבל אותי עקב "עודף כישורים" כהגדרתו, הוא צודק כנראה.  אם אבצע את הפעילות הרגילה הנדרשת ממתנדב יהיה זה "בזבוז זמן" ואם אעשה פעילות יותר מורכבת, יצטרכו לחשוף אותי לתיקים של חולים וזה אסור. אמשיך להסיע חולים, זו תרומה משמעותית מאד, ומי שרוצה עצה, או סיוע בתחום שאני מתמחה בו בעל כורכי, התמודדות עם הסרטן, מוזמן לפנות אלי בכל עת.

באגרת שכתבתי לרבי, רשמתי ובקשתי, בשורות טובות ובריאות נכונה. יחד עם ידידי הרב שלמה סגל הכנסתי את האיגרת, באופן אקראי, לכרך ז' עמודים רלח-רלט. היה זה בערב יום שני האחרון, יומיים לפני בדיקת  ה – CT, עת נכנס ג' תמוז, היום בו הפסיק הרבי להראות. אתם מוזמנים לפתוח בעצמכם את הכרך ולקרוא את סוף האיגרת בה כתב הרבי, "בשורות טובות ובריאות נכונה".

לחזור לחיים "הרגילים"

במסגרת החזרה לחיים, השתתפנו בחגיגת הבר מצווה של עומרי בנה של האחיינית שלי גלית. עומרי נער חכם ובוגר יותר בהשוואה לנערים בגילו. אני מציין זאת, ראשית כי זה מאורע בעל חשיבות רבה לעומרי ולאמו גלית ובנוסף, כול אירוע שאני זוכה להשתתף בו, מהווה נקודת ציון. בכל אירוע משפחתי, ולא חסרו לשמחתי כאלה בשנה האחרונה, הלכה והשתפרה הרגשתי הפיזית.

כהרגלם אחת לזמן ביום שישי בבוקר, שלמה ועוגן באו לביקור וכהרגלם פיהם וליבם שווים.
אני מעריך ומוקיר את הדבקות שלהם.

בצהריים נסענו לת"א. קיימתי הבטחה שנתתי לעצמי לפני חודשים רבים, עת חברים ואנחנו ביקרנו במתחם הרכבת הסמוך לשכונת נווה צדק. אז, בתחילת המחלה, בטרם עבר עלי מכבש הטיפולים הקשים, המתחם היה סגור עקב שיפוצים. הבטחתי לעצמי, שאחזור לכאן על רגליי. חנינו בשטח כורכר בתחילתו של רחוב הירקון, רחוק יחסית ממתחם הרכבת. הלכנו לא מעט ברגל בחום כבד מאד. המתחם נפתח והתקיים בו פסטיבל בירות, שתינו מים. אני בתוך החיים עצמם, אך שתיית בירה, בחום הכבד ובהליכה הנדרשת, הייתה קצת יותר מדי בעיניי. חזרנו דרך שכונת נווה צדק לאורך רחוב שבזי. מקסים, תמונה מחו"ל ללא צורך בכרטיס טיסה. בבית הקפה עם שולחנות עגולים הפונים לרחוב כמו בפריז חגית שתתה לימונדה ואני קפה הפוך. "ריכלנו" על העוברים ושבים התל אביבים בהשוואה לירושלמים, הרגשתי טוב. בדרך חזרה לירושלים,  עצרתי את הרכב למול "פיצוציה" ברחוב הירקון, קנינו שני ארטיקים בטעם לימון, זהו הממתק הכי חביב עלי מאז חזר החום לארצנו ולגופי.

20 יוני 2010 יום ראשון

אני פותח שבוע גדוש ומסקרן, שבוע של כמעט חיים מלאים, אך בעיקר מאוזנים. טוב ופחות טוב, בשורות טובות ופחות טובות, משולבים זה בזה.

ראשית אכבד את זכרו של ליאור דנגור, עם ליאור חלקתי את מחלת הסרטן. קצת ציני ודוחה להשתמש בביטוי "חלקתי", כי לליאור היה את שלו ולי יש את שלי, אך אנו שותפים לחוויות מאד דומות וחלקם זהות. לפני מספר ימים, נפטר ליאור מסיבוך של דלקת בריאות. אנו יודעים, שהסרטן עצמו, לרוב לא הורג ישירות. יש לו שליחים בצורת סיבוכים הגורמים לקריסת מערכות כאלה ואחרות. ליאור ואני חלקנו את אותו האונקולוג, פרופסור נחושתן. גם ליאור כתב בלוג  אודות המחלה, תוך מתן שבחים לפרופסור נחושתן, אך בלי להזכיר את שמו של הרופא, כך סוכם בניהם. לראשונה נחשפתי לליאור בסרט דוקומנטרי על מחלתו ועל משפחתו. הזיהוי שלי עם הנאמר בסרט על ידי ליאור, היה מוחלט, כול משפט של ליאור פנינה, כול משפט אמת, זר לא יבין זאת. הכותר בו בחר ליאור לבלוג ולסרט, "ליאור נלחם במלאך המוות". לצערי העמוק, מלאך המוות הקדים אותו. מליאור למדתי את המושג "כאב כללי", כאב שחשים חולי הסרטן, במשך זמן רב, ואין הוא כאב ממוקד וברור. אני בטוח ששערי גן עדן יפתחו בפניו, הרי בגיהינום  הוא כבר היה. הבלוג והסרט, שהספיק להשאיר למשפחתו, הם נכס יקר ערך ללא תחליף. יהי זכרו ברוך.

ניר האחיין שלי, שליווה אותי בצמידות, נחישות ונעימות, כאשר ביקר בארץ לאחרונה, בישר לי הבוקר בשורה מרה. אצל רעייתו מיכל התגלו שני גידולים, כנראה סרטניים, בשלפוחית השתן, דווקא בשיא התוכניות שלהם לעבור ממנהטן לנשוויל, עקב התרחבות המשפחה. יאמר לזכותו שהוא שומר על קור רוח, אני גאה בו. אני מקווה, ונראה שכך הוא המצב, הסרטן אינו מפושט ו"תפסו" אותו בזמן. שני חולי סרטן בשיא חייהם במשפחה אחת, זה יותר מדיי טרגי.
מיכל "יצאה" מהמחלה. היא נותחה להסרת הגידולים והוכרזה "נקייה", כמובן תחת מעקב אחת לתקופה כמקובל, מזל גדול!

בצהריים לפני הפגישה המתוכננת עם פרופסור נחושתן הסעתי את אביחי לבית חולים, לביצוע דיאליזה. המתנתי לו כחצי שעה עד שיצא יושב על כיסא הגלגלים. ביקורת פתע של המוסד לביטוח לאומי ערכה אצלו ביקור. באו לבדוק, "שלא צמחה לו מחדש הרגל הקטועה"... בכל מקרה, לא מזמן השתחרר מאשפוז לאחר קטיעת אצבע ברגל השנייה. אביחי שומר על אופטימיות ותמיד אומר שיש חולים שמצבם גרוע בהרבה ממצבו ולכן הוא מודה לאלוהים. סוף שבוע קשה עבר עליו, הוא עדיין סובל מחום.

תוצאות בדיקת CT

הצלחתי לשמור על קור רוח עד לפגישה עם פרופסור נחושתן היום אחרי הצהריים. כידוע, כבר אינני" רץ" אחרי תוצאות בדיקות. זה מתיש, זה מחליש, זה לא פעם עלול להיות מאכזב ומתסכל ועדיף לקבל אותם מפרופסור נחושתן במועד. זאת באמצעות "השיטה שפיתחנו", הזמנת תור למעקב אצל הפרופסור, ביום ראשון בשבוע שלאחר בדיקת CT. כך "נאלצת" המערכת לספק פענוח מהיר, אף אם הוא לא סופי. את תמונות ה – CT ניתן לראות כבר בסיום הבדיקה, אך התמונות שלי תמיד "מעניינות" ודורשות בחינה של מומחה לתחום, כמו שגם קרה הפעם.

המתנו לפרופסור נחושתן כשעה וחצי, לא כי הוא רצה בכך, אלא כי הוא המתין לתוצאות הפענוח. יחד איתנו באו שתי אחיותיי,  שליוו אותנו ורצו לשמוע ממקור ראשון את פרופסור נחושתן. המתח על פניה של חגית ניכר ובלט מאד, אך כדי לשמור על קור הרוח שלי ועל רוגע מדומה, לא עודדתי את חגית לפרוק את המתח שלה ולשחרר. "זה עלה לה בבריאות" בימים הבאים. בפעם הבאה לא אתן לה "להחזיק את המתח בבטן", מתוך דאגה לי.

נכנסו לחדרו של פרופסור נחושתן, מתח השתרר באוויר. נחושתן רכן על דף הפענוח, שטרם נחתם. הרצינות והשקט על פניו גורמים להחסרת פעימות לחלק מאיתנו ולחלק אחר לדופק מואץ. פרופסור נחושתן מתחיל לקרוא בקול את הפענוח ואנו מתקשים להבין מה המצב. האם הוא  טוב או רע ? נחושתן מפרש לנו מונחים מקצועיים, דבר שרק מגביר אצלנו את המבוכה והבלבול.
הדרך הנכונה היא לאפשר לרופא שלך לקרוא את הפענוח, לבחון את תמונות ה – CT ולאחר מיכן לפגוש את החולה וקרוביו, כדי לתת להם הסבר של "שורות תחתונות" ולאפשר שאילת שאלות וקבלת הבהרות והערכות אישיות של הרופא. נחושתן כמובן לא "אשם", "הלחץ" בא מהכיוון שלנו והוא נעתר לכך.

באשר לתוצאות, בסיכום הפענוח נכתב, "שהגידול בראש ללא שינוי שישה מ"מ". תופתעו אבל זו בשורה טובה, כי רק הגידול הזה מוזכר בסיכום. הגידול בריאות אינו מוזכר ואת הגידול בראש נבחן שוב באוגוסט, הזמן המינימאלי הנדרש לאפקט הרדיוסרג'רי. אם כך, הגידול בריאות לא מוזכר, כי פשוט לא רואים אותו. לא רואים אותו, כי הוא כנראה מאד זעיר וגם כי הריאה השמאלית שלי מכוסה בכתמים לבנים, תוצאה של פגיעת ההקרנות בתאים. לא דלקת ריאות שכנראה כבר חלפה לה, אלא נזק בתאים. את החותמת הסופית לאבחנה זו נתן ד"ר מאירוביץ שמתמחה בנושא ההקרנות לריאות. יחד עם נחושתן הוחלט על מתן כדורים שגורמים להגברת הגמישות של הדם והקטנת גודל כדוריות הדם, כך שיגיע לתאים הפגועים ויגרום לשיקומם. למען הסר ספק ומתן תוקף נוסף לאבחון, פרופסור נחושתן חיפש את הגידול בכל זווית צילום אפשרית, אך זה לשמחתנו לא נמצא, בשורות טובות.
עם זאת ובמסגרת ההתשה הנפשית, ישנה הפתעה באחת משורות הפענוח, לא בסיכום, נכתב, ש"ממצא באגן בחלק הימני ללא שינוי". הפתעה, ממצא בעצם האגן! ללא שינוי! מעולם לא אובחן ממצא כזה בעבר. גם פרופסור נחושתן מופתע. נברר את הנושא בהמשך באמצעות מיפוי עצמות.
בשורה התחתונה אנחנו מדברים על בדיקה טובה. נחושתן מחליט להמשיך בטיפול הכימותרפי של אלימטה. הוא לא משנה אסטרטגיה מצליחה ולא לוקח סיכונים, אני מקבל את הדין. בשביל לשרוד אני מוכן לשלם בשבוע לא נעים ולעיתים זוועתי, פעם בחודש.
בדרך למסעדה יחד עם אחיותיי, מעכלים את הבשורה הטובה בזהירות הנדרשת, לאור הממצא באגן.

שגרת "כמעט" בריאה

21 יוני 2010 יום שני

במסגרת המאמץ להחזיר את העסק לפסים, קיימתי היום שלוש פגישות עם אנשי שיווק ופרסום, זאת כהכנה לפגישה עם מנכ"ל החברה איתה אנו עובדים. קיבלתי הצעות טובות ואני חש שניתן לצאת לדרך חדשה. ללא לחץ מיותר, ברוגע ובפרופורציות, כי המלחמה האמיתית היא אחרת ועוד דרך ארוכה לפנינו, שדורשת אנרגיות אדירות.

22 יוני 2010 יום שלישי

מזל טוב לאחיין שלי אריאל המתחתן באוהיו. את החלום לטוס לחתונה, נגשים בדרך אחרת, אולי נטוס לברית באחד הימים.
בצהריים התייצבתי בשערי בית החולים הדסה הר הצופים להחזיר את ניסים, מאחד מטיפולי השיקום. להפתעתי ניסים לא המתין לי בשעה שנקבעה. התקשרתי לנייד שלו ללא הפסקה. היות והיה עסוק בשיקום, ענה לי רק אחרי עשרים דקות. מתברר שהייתה אי הבנה בתיאום השעה. "לא נורא" אמרתי לו, "אני אמתין". "מה תמתין לי עכשיו שעה"? אמר ניסים בקול עצוב ומתנצל. "כמובן" אמרתי. בדרך ליישוב אפרת שוחחנו על מחלתו, על מחלתי, על החיים ועל הקשיים. אני מקווה שהשיקום יעבור בהצלחה, עד אז אני אמשיך לשרוד ולהתקדם בבריאות הנכונה ואסיע את ניסים כאשר תהיה לי האפשרות.
אביחי ערקי שוב חזר לאשפוז, הוא סובל מחום, ייתכן ויצטרכו לקטוע עוד חלק ברגלו שנותרה. כל כך עצוב וקשה.

23 יוני 2010 יום רביעי

יום עמוס תכננתי לי, אך כלקח מהעבר "הלחוץ" שלי, צמצמתי אותו. ויתרתי על הפיזיותרפיה המתוכננת לשעה תשע וחצי ונסעתי ברוגע לת"א לפגישה עם יריב מייק, שתוכננה לשעה שתיים עשרה. פגישה מאד מוצלחת, יריב קיבל את תוכנית השיווק שהצגתי לו כולל אישור לסיוע הנדרש מהחברה. אני מרוצה, אך לא מתלהב, כבר הבנתי מה חשוב בחיים. את הפגישה פתחתי בהזכרת הסיכום שלנו בפגישה שקיימנו בתחילת השנה, שאז שאל יריב "תכלס מה אתם רוצים וצריכים?" ואני השבתי שבשלב הזה איננו צריכים דבר, אלא בריאות. היות וכבר השכלתי והסתגלתי לחיות לצד המחלה, הגיע הזמן לבקשות.

המפגש עם גל הירש

מהפגישה עם יריב נסעתי למסעדת "דובנוב שמונה", שהפכה למסעדת החביבה עלינו בעיר הגדולה. שם נפגשתי עם גל הירש, שהיה מפקדי באוגדת לבנון. המפגש שהיה אמור להיות די קצר ושבלוני, הפך למפגש מרתק בין שני גברים, שכל אחד מהם עבר את משבר חייו לאחרונה ולמעשה עדיין עוברים. כאשר כל כך מעניין, הזמן טס וחלפו להם שעתיים מרתקות, שבהן כל אחד קיבל את הזמן והאפשרות לספר את סיפורו. גל אוכל לאט, תמיד היה כזה. פניו רכות איש עם נפש עדינה, יחד עם זאת לוחם עז נפש ודוגמא למפקד למופת.  לעומתו, מבטי קשה יותר, ומעולם לא הייתי לוחם, אלא שעכשיו אני נלחם. גל כתב ספר אני כותב רשומון. אני אקרא את הספר לאחר שאסיים לקרוא את הספר "כימים אחדים" של מאיר שלו, הבטחתי לו. הוא ביקש ממני "לנטוע רגל בעתיד שאהיה בשביל מה", אני אומר לנטוע רגל חזקה בהווה לחיות את החיים.
אני ביקשתי להכות על חטא. כשגל היה בשיא המשבר, אני אומנם תמכתי בו, התקשרתי, שלחתי הודעות דואר אלקטרוני, אבל לא התייצבתי ואמרתי הנני כאן לרשותך, כי אתה חבר, כי זוכר לך את היחס המיוחד אלי, כי אני יודע שעשית הכול למנוע את המלחמה והחטיפה. גם גל הבין שהיה עליו להתייצב שחליתי ולא להסתפק בקשר טלפוני. כשסיפר לי על ההתפרקות שלהם, הבנתי שלא יכול היה להיות שם בשבילי. גל הקסים אותי בגילוי הלב ושני דברים צדו וחטפו את ליבי. כשסיפר לי על כך שהפך אדם טוב יותר מאז נפצע קשה מאד כפקד חטיבת בנימין ושבביתו ארון ספרים יהודי, סימן לחורבן בית המקדש ובכלל קרבה למסורת. גל איש חינוך, חלם להנהיג, הוא עוד ינהיג, כי הוא ראוי וכול המשברים שעבר הכשירו אותו לכך ולענווה הנדרשת.
שתי צלחות ספגטי אכלתי, היתרון שבסטרואידים. גל היה מרוצה אמר שזה חשוב לי והוא צדק.

בערב בשעה שמונה וחצי הגעתי לבית חב"ד להתוועדות. בתחילה מסר הרב שיעור תורה על האבא של הרבי. השיעור עסק במספר נושאים, איך יפכו ימי האבל והצום לימי שמחה בעתיד, איך מתוך הקושי הגדול ביותר צומחת הגאולה, איך אביו של הרבי לא נכנע לקומוניסטים ולא הוריד את ראשו בפניהם. התפללנו תפילת ערבית, הדגשתי מחדש את תפילת הרפואה וחשתי יותר בוטח בעצמי. עומד במקום שהאיר לי פנים בימי החושך הגדולים. הערב המשיך בהתוועדות. חשבתי שכל אחד יוכל לספר את סיפורו ולהעיד על הקשר שלו עם הרבי. משום מה לא ניתנה האפשרות הזאת, אולי בפעם הבאה.

הגדלת המרווח בין הטיפולים הכימותרפיים

23 יוני 2010 יום רביעי

טיפול כימותרפי מספר שבע עשרה עבר בצורה טובה. בדיקות הדם שלי טובות, מעולם לא היו כה טובות, מאז פרצה המחלה.
למדתי שהטיפול יאושר על ידי קופת חולים, לא אם יש הרעה במצבך, אלא אם יש הטבה. היות   וה - CT האחרון הצביע על שיפור. אז יש הצדקה להמשיך בטיפול. אם יש הרעה, הקופה מצפה, שהטיפול יוחלף. פרופסור נחושתן החליט להמשיך בטיפול האלימטה ואני ביקשתי להגדיל את המרווח מטיפול אחד לטיפול הבא, במקום שלושה שבועות, ארבע שבועות, כך שאוכל ליהנות משבוע נוסף של הרגשה טובה. פרופסור נחושתן לא פסל את הבקשה וכתב לי שניתן לעשות זאת תחת הקפדה על מעקב צמוד. הנימוק שלו, שאין מחקר שמאשש, או תומך בטיפול כל שלושה שבועות ולא כל חודש. גם אני זהיר ונצמד להערכות של נחושתן. הטיפול הבא יבוצע בהפרש של חודש תחת מעקב צמוד.

המשך יבוא...

© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010