בעוד יומיים ימלאו לי 28 סתווים....

ושוב כמדי שנה אני עוצרת, לוקחת פאוזה ומנסה להביט על חיי מהצד.

מסתובבת סתורה ומדוכדכת מזה כיומיים, לוקה בעצבצבת יום הולדת כמדי שנה...

זיכרון מעומעם מגיל 14 מזכיר לי כיצד ראיתי את עצמי בעיני רוחי לקראת גיל 28-

גבוהה ואופטימית

חדה כתער ורכה כנוצה

מלאה באמביציות (ולא סתם מלאה)

הולכת בעקבות הרוח (ולא בעקבות האגו)

חזקה מהחיים (ולא מחיים השכן)

אבל בגיל 14 עוד הייתי בתולה

בגיל 14 חייתי פמיניזם בלי הבחנה

בגיל 14 האמנתי בשלום ובאהבה

והכי גרוע- בגיל 14 חשבתי כי שירה היא בהכרח חריזה!

אז חבר'ה, לסיכומו של עניין, אני שוב מודה ומתוודה כי אמי היקרה צדקה (כהרגלה בקודש) ובסופו של דבר הכל עניין של פרספקטיבה ואני סוג של שון קונרי...

פשוט משתבחת עם השנים...

מזל טוב