0

61 תגובות   יום ראשון, 12/9/10, 19:30

קיץ. שישי בצהריים. סקודה לבנה נכנסת לרחוב ומגלה שמזדה אדומה חנתה לה חניה כפולה וחסמה את כל הכביש.

בבניין הסמוך, במרפסת הקומה השנייה הפונה לרחוב, ישב לו מר לוי על שרפרף עץ וקצץ את ציפורניי רגליו. גופייתו הלבנה והמיוזעת מכסה בקושי את כרסו הענקית המבצבצת מעל מכנסיו.

צפירות הסקודה העצבניות משכו את תשומת ליבו.

"תקווה", הוא צעק לתוך הבית, "בואי, בואי".

"מה קרה, רחמים?" צעקה לו תקווה חזרה מהבית.

"בואי, בואי תראי".

תקווה, בשמלה כחולה מנוקדת כתמי שומן יצאה למרפסת עם תרווד בידה.

"מה?, אני באמצע החצילים".

"תראי איזה מטומטמים" הוא סימן לה בראשו לכוון המכוניות ותוך כדי מפורר את שאריות ציפורניו מהמרפסת הישר לגינה מתחתיו.

"נו, רחמים" רטנה תקווה, "בשביל זה קראת לי?".

"טוב, לכי, לכי. שלא תשרפי לי את החצילים".

תקווה חזרה למטבח, כאשר באותו הזמן בבניין ממול, בקומה השלישית, נשען על מעקה הברזל של מרפסת דירתו, צפה על הרחוב גלעד, סטודנט לפילוסופיה.

"בואנה שי, אתה לא מבין איזה אנשים דפוקים יש פה" הוא אמר לחברו שישב על הספה בסלון, עסוק בהכנת תערובת עשבים, אותה תכננו לעשן מאוחר יותר, או ליתר דיוק כמה דקות אחרי כן.

הוא לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה שעישן וזרק אותה בהטחת אצבע לכוון המדרכה, כשזו נחתה כעשרים סנטימטרים מאיזו זקנה שבדיוק עברה מתחת לבניין, סוחבת שלוש שקיות מלאות מצרכים מהמכולת שברחוב.

היא פנתה בקול רם ותקיף לילדה שחלפה לידה, עמוסה תיק בית ספר עצום על גבה.

"ילדה" היא קראה, "בואי תעזרי לי לסחוב".

הילדה נראתה קצת אבודה.

"בואי, בואי, אני לא יכולה לסחוב, והאידיוט הזה עושה לי חור בראש עם הצפירות שלו".

הילדה שניסתה להתייצב תחת עומס ילקוטה הושיטה שתי ידיים הססניות והזקנה העמיסה על כל אחת שקית מלאה.

"אני לא גרה רחוק, שתי רחובות מכאן".

הזקנה הפליגה בסיפורי מיקומו הגאוגרפי של ביתה, ומיקומה הנוח או לא של המכולת, שבדיוק אז הייתה ריקה לגמרי מלבד מר מזרחי הישיש שניסה להתגבר על הרעד בידיו ולהניח את חצי כיכר הלחם ושני גביעי הלבן על הדלפק על מנת לשלם ולהזדרז לביתו לשכב ולנסות להעביר את כאב הגב שאחז בו.

"נשמה", קרא מוטי, עורך הדין מהבניין ממול, נכנס בסערה ונעמד ליד הדלפק, חוסם בתנועת כתף עדינה את מר מזרחי, "תביא לי ווינסטון לייט, אני ממהר".

הוא זרק שטר של עשרים שקלים על הדלפק ואסף בזריזות את הקופסה והעודף.

הוא צעד לכוון הדלת ופנה חזרה למוכר, "תראה מה זה אנשים, איזה בהמות" הוא קרא והצביע לעבר הרחוב והצפירות הבלתי נפסקות. "רק במדינה שלנו דברים כאלה קורים, גועל נפש".

קרא ויצא כשדלת הרשת נטרקת אחריו.

דרג את התוכן: