לא ברור לי.

לא הצלחתי להבין למה אני צריכה לקחת אחריות על מה שאני מרגישה. המילים יוצאות או לא יוצאות מהפה. אבל בסופו של דבר המעשים מדברים בפני עצמם.

מיררתי בבכי בפני חברה טובה, שחזרה והפצירה שעלי להתמודד עם בעיות שלי מול כל העולם. לעמוד איתנה מאחורי המילים והמעשים, כמו שאני רגילה לעשות. אבל הפעם זה לא ממש נעים לי. הפעם הבנתי כי המילים שלי חדרו לעורקם של אנשים והשפיעו. אבל לא בצורה שקיוויתי.

האכזבה שלי מעצמי קשה מנשוא. אבל למה זה ככה? כי פעם ראשונה מזה יובלות שמישהו מגיב לי? מציב מראה מדויקת מול פניי ומראה לי את ההשלכות של מעשיי?. משפט אחד מוטט לי את המציאות הנוחה שנשענתי עליה.

האמת המכוערת.

ואני, אני זאת שהוציאה את מילות האמת מהפה. לוחמת אמת שכמותי נפגעה מהמילים של עצמה. עקב אכילס- הגרסה המודרנית.

אני מנגבת את הדמעות ומרימה את הראש. בולעת את הצפרדע הזאת וממשיכה הלאה. הגיע הזמן, ממרומי גילי המולג, לקחת אחריות על המעשים שלי. לקבל אותם באהבה, לקנח את האף בפעם האחרונה ולהלביש מבא אצילי על פניי. כי זאת הדרך.

אין אחרת.