אורי אמיתי כותב בבלוג שלו (המצוין, אגב) על קמפיין "ישראל מחכה לרבין" של "השמאל הלאומי" ועל המאפיינים של "דור הנרות".

המקרר לא ממש מסכים.

למאמר המקורי של אורי

אורי,

ההגדרה של דור בימינו היא אכן מורכבת, וטוב עשית שהתחלת את הדיון בשאלה הזאת.  אני ממליץ לך לעיין בספרו של ד. פסיג "צופן העתיד" בו הוא עושה ניסיון מעניין ליישם את מודל הדורות של שטראוס והאווי על החברה הישראלית. דא-עקא, ע"פ פסיג, דור מתקני העולם אמור להיות דווקא הדור של ילדינו. הוא קורא לו "דור האלפונים" (משום שהם נולדו בעשורים הראשונים של האלף החדש). לא יודע אם השם מוצלח, אבל הוא בטח יותר טוב מ"דור הנרות".

וכאן אני מגיע לנקודות שבהן אנחנו חלוקים.

לטובת מי שהפסיד את הדיון הקצרצר בינינו בפייסבוק אני אחזור כאן על טענתי: אין דבר כזה "דור הנרות" ואף פעם לא היה. אני סולד מהשם הזה, כי הוא מניפולטיבי בעיני. הסיפור שמספרים על "נוער הנרות" הוא סיפור על עשרות אלפי בני-נוער וצעירים שרצח רבין גרם להם בתחילה לצאת  להדליק נרות ולשיר ברחובות בתחושה של אחדות ושותפות ובהמשך עיצב את עולמם והתנהגותם הפוליטית.

נראטיב מעניין, רק שאין לו שום אחיזה במציאות. שום תנועה חברתית לא קמה בעקבות רצח רבין (למען הדיוק, היתה תנועה אחת בשם "דור שלם דורש שלום", שהמורשת שלה היא בעיקר פלריגים. המון פלריגים). שום רעיון חברתי חדש לא יצא מחבורת הנערים האבודים שניגנו בגיטרה בכיכר. הפעם היחידה שהשפעתו של רצח רבין הורגשה במערכת הפוליטית היתה, אולי, בהתגייסות למען ברק בבחירות 99'.

הפרשנות שלך יוצאת, לדעתי, מנקודת הנחה  שגויה. כמו שתודעתו של הדור שקדם לנו לא התעצבה במוצאי מלחמת ששת-הימים (זה שזה כתוב בספרון הכחול עוד לא אומר שזה נכון), היא אולי הושפעה מסדרה של אירועים שתחילתם בחרדה הקיומית שלפני המלחמה והמשכם באופוריה ובהתפכחות של מלחמת יום הכיפורים, באותה מידה, אני כופר בהנחה שרצח רבין היה המאורע שעיצב את דמותו של הדור שלנו, בוודאי לא כמאורע יחיד. אם כבר, יש להסתכל על מכלול שלם שבתוכו נמצאים הסכמי אוסלו ושברונם (ואולי גם האינתיפאדה הראשונה), אינתיפאדת אל-אקצה ושהיית צה"ל בלבנון. אני לא מרחיק עד ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה, אבל זה רק בשביל לא להרחיב את הדיון יותר מדי.

במשך השנים האגדה על נוער הנרות שירתה היטב הן את בני הדור שלנו, שנהנו לראות את עצמם כחלק ממהפכה פוליטית (שמעולם לא התרחשה, כאמור) והן, וזה יותר מקומם, מבוגרים ציניים שניצלו את התחושות הללו לקידום אג'נדות משלהם. נכון, זה בדיוק מה שקורה גם כעת.

ועכשיו אנחנו מגיעים לרבין. את ההקבלה לחב"ד אתה כבר עשית. מעבר לכך, אתה מוצא כאן אירוניה על אלה שממתינים לאיזשהו מנהיג/משיח, שיעשה את העבודה. מה שאני מכנה 'מחכים לחסדי-שמי"ם' (שמישהו יעשה משהו).

לי זה מזכיר את הביקור האחרון שלי בסופר. היתה שם דיילת שניסתה לשכנע אותי לנסות "חומוס בטעם של פעם". "אם פעם החומוס היה כל-כך טוב", שאלתי אותה, "למה הפסיקו לייצר אותו?" רבין, לענייננו הוא "טעם של פעם" ובשמאל הלאומי עושים לו בדיוק מה שעושים הקופירייטרים של סלטי-צבר:

0. יוצרים נוסטלגיה כוזבת (רבין היה נתון תחת ביקורת רבה, לא רק מצד ימין ולא רק בגלל הסכמי אוסלו)
0. מנכסים את אותה נוסטלגיה לעצמם (אין שום דבר בשמאל-הלאומי שהופך אותו לממשיכי דרכו של רבין).

הקמפיין של "דור הנרות מחכה לרבין" והטענה ש"השמאל הלאומי" היא-היא אותה תנועה מיוחלת באיחור של 15 שנה הם, אם כן, כזב על כזב. מניפולציא על מניפולציא אם להשתמש בסגנון שלך. זוהי יצירה מדומיינת, שמתאימה אולי לתעשיית הדימויים שמאפיינת את הפוליטיקה הישראלית (הי, הצליחו להציג פה את קדימה כמפלגת שמאל-מרכז) אבל אין מאחוריה שום אמת, ובטח שלא חזון פוליטי.