משהו מאוד מרגש בפריחה.

משהו מאוד מרגש בסתיו.

תמיד היתה לי חולשה לחצבים, עוד בתקופה בה הגננת שלי היתה קוראת בקול מחוספס מעישון: "ילדים, איך קוראים לזה?" בתקופה שעדיין לא חשבו שצריך להגן עליו, על הזקיף הפורח הזה הכל כך יחודי - החצב.

מה יש בו בחצב שמרגש אותי?

אם ראיתם פעם שדה חצבים, ודאי הבחנתם בפלא הזה.

הם כל כך רבים עומדים זה לצד זה, לא נוגעים כלל האחד בשני.

עומדים עמידת דום, לעיתים עקומים במעט, לעיתים ישרים כפלס מאונך.

אבל לעולם, לעולם לא מתערבבים זה בזה.

בשדה חצבים יש סוג של ביחד עם מרחב נשימה, לכל חצב יש מקום משלו, יש הרשות להיות יפה גם בפני עצמו.

***

לאהוב זה את תפרחתו השונה ואת שיעור קומתו השונה של רענו, לא ננסה ליישר, לא ננסה לעקם, לא ננסה, פשוט as is.

***

   "עומדים בהמוניהם בדום פורח מציפים הרגש

    בודדים הם יחדיו בשדה טרשים שואפים אל השמש

    חוגגים הסתיו על זקיף ניצניהם הלא מתערבבים

    מקבילים בלי לדעת יצירתם המפעימה – מרבד החצבים"

         (שיר שלי מתוך תערוכת "עונות השנה ומחזור החיים", ישוב לוטם)

* אשמח לראותכם איתי גם בטוויטר:

http://twitter.com/galitharel12