אני לא מכירה זונה שקמה לפני 12 בצהרים. אם מסיבה כלשהי קמתי לפני כולן, הייתי עושה לי קפה, מכניסה את עיתון "הארץ", פוערת לצדדים את תריסי הסלון ומאפשרת לשמש לשטוף את החדר. אבל חמש דקות אחרי שהייתי מדליקה את הרדיו על 88 אף.אם., היתה מימי נכנסת כמו סהרורית שהולכת עם הזרועות קדימה ישר אל הרדיו ומעבירה לגלגל"צ. איך שהיא היתה הולכת למטבח לעשות לעצמה ולאוקסנה קפה, הייתי מחזירה ל 88, לחמש דקות נוספות של טעם מוזיקלי טוב שלצערי אי אפשר היה לכפות אותו על העם. ניסיתי ולא הצלחתי.

אוקסנה ומימי ישנו באותה מיטה. מימי תימניה קטנה ורזה ואוקסנה גבוהה ושרירית עם שיער מחומצן מדי. מרגע שאוקסנה התעוררה, היא כבר התחילה לעשות דברים: לארגן, לתקן, לפרק משהו ולהרכיב חזרה, להפיל מדפים, לדפוק מסמרים, כשמימי צועקת לה כל שתי דקות: "אוקסנההההה, הקפה שלך!" וכבר מעשנת את הסיגריה השנייה שלה. מין בחורה עצבנית בכל הגוף, מימי.

אחרונה להופיע היתה תמיד לידיה. גם בבוקר היא נראתה כמו פאם פאטאל. אחת שלא יתפסו אותה חיה בלי איפור. פולנייה אמיתית. לידיה היתה מביאה איתה את ערכת המניקור או את ערכת הפדיקור או כל דבר אחר שנועד לתחזוקה השוטפת שלה.

אני נזכרת באותו בוקר מסוים שבא אחרי לילה של ריב. מימי ישבה וכיווצה את פניה להבעה של צ'יוואווה. אוקסנה ישבה לידה והחזיקה מין מרצע שבעזרתו חוררה חגורה, וכל הריכוז שלה פנה למאבק עם פיסת העור הסוררת. לידיה ישבה על כורסה לבושה חלוק משי קצר, ברכה המורמת חושפת את תחתוניה. פיסות צמר גפן קטנות היו תחובות בין אצבעות הרגלים, והיא ניערה את בקבוק הלק האדום כמי שמצלצלת בפעמון. אני מיששתי את רמת המתח כדי לדעת אם הן ילכו מכות.

בערב הקודם קראתי להן אלי לחדר אחרי שהכנסתי לקוחות לסלון.

"או. קיי., בנות, מי לוקחת את הערבי?"

"לא אני," אמרה מימי, "הדת שלי אוסרת להזדיין עם ערבי."

"הדת שלך אוסרת להזדיין בכלל," אמרתי לה, "אבל ממילא הוא רוצה רק בלונדינית."

"אני לא," אמרה אוקסנה, "אני לקחתי אתמול דוֹס, לא פייר."

"לא רוצה ערבי." אמרה לידיה. "שילך בפוסטינה."

"מה פתאום את מכניסה ערבי, עשית לו בדיקה בטחונית?" שאלה מימי.

"אל תדברי שטויות." אמרתי לה, "הוא בא לזיין, לא להתפוצץ."

"לידיה תיקח אותו." אמרה אוקסנה.

"למה לידיה?" שאלה לידיה בפליאה של שחקנית קולנוע.

"בגלל שאתם הפולנים דפקתם אותנו בשואה, או קיי?" התנפלה עליה מימי, "בגלל זה עכשיו את תזדייני עם הערבי. לא אני ולא אוקסנה. את!"

"או שאני אשבור לך פרצוף." סיכמה אוקסנה.

"אין בעיה." אמרה לידיה.

תמיד היה טוב יותר כשהן הסתדרו ביניהן. וגם בבוקר שאחרי הריב, למרות שהיה מאוד מתוח, שברה מימי את השתיקה ושאלה את לידיה: "נו, איך היה עם הערבי?"

"פשקרף, מה יש להגיד," אמרה לידיה ועשתה תנועה רחבה בזרועה. "יהודי, ערבי. כל גברים אותו חולירה."