חיבוק, ליטוף...מגע לא נעים...רוצה שילך...הוא לא מבין

מתנהג כאילו זה הבית שלו...כאילו לא רק שלשום "חזרנו".

מתנחל לי בבית. אין לי אוויר. שאלות, מבט המום..הוא כועס

הוא מקלל, מנסה להשפיל-כאילו זה יהפוך אותו למה שהוא לא-גבר. כזה שבטוח בעצמו, שיש לו כיוון בחיים, שלא מפחד מכל צל מאיים, שלא חי במטרה לרצות את אמא, אלוהים, פסיכולוג. אבל פסיכי.

המבט משתנה. הוא נעלם לי מול העיניים. יוצא רוע. פעם ראשונה ככה.

קללות מגוחכות, התלהמות. מעיפהה אותו מהבית.זורקת לו את הדברים למדרגות-אלי לא ידברו ככה.

השתלטות של חימה. תוקף.פיזית. מצמיד לקיר.הודפת

טירוף בעיניים צועק שיקבור אותי. שיילך רק אחרי שיאסוף את הדברים שלו. מעיף לי את התיק למדרגות, מעיף את האוכל  של הכלבה החדשה-שלא יודעת איך להגיב.

קללות. ההבנה שהוא יכול לפגוע בי באמת. בכי. על הרצפה. טיול ארוך מדי.

גוש בגרון. נחנקת. רוצה להקיא.

חולה. המחלה השתלטה. מחלה חדשה.

לא מסוגלת להאמין שזה קרה.

חוזרת הביתה ומופתעת שהבית לא פרוץ.

מזכרת מארבע השנים האחרונות. שריטה ביד שתעבור עוד יומיים. אולי גם הוא

כותבת כדי לא לשכוח