בזל-בלוג (1): רכבת לעולם אחר
[ פוסט ראשון בסדרה של פוסטים שנכתבה על הביקור בשוויץ ]
ישראלי ושוויצרית יושבים במטבח. זו לא התחלה של בדיחה, זו התחלה של שיחה. "תגידי", אני שואל את המארחת החביבה שלי סרפין מעט לאחר שאני מגיע לדירתה. "כשנהג מונית מעלה פה ברחוב תייר למונית שלו - יש סיכוי שהוא ינסה לרמות אותו?". סרפין מחייכת. אולי זה חיוך של "הנה אחד שאין לו מושג איפה הוא נמצא". "ממש לא", היא אומרת. "האנשים בשווייץ מאוד ישרים".
האמת שהייתי צריך לקלוט את זה בעצמי כבר חצי שעה קודם לכן, כשהגעתי לתחנת הרכבת המרכזית של בזל וניסיתי לתפוס מונית שתביא אותי למקום התארחותי. נהג המונית הראשון שנקרה בדרכי לא הסכים לקחת אותי, כי הוא לא שייך למוניות של תחנת הרכבת, וזה, כנראה, המנדט שלהן. המונית השניה שניסיתי סירבה גם כן. "אני לא הראשון בתור", הסביר הנהג שבה והפנה אותי לזה שכן אמור לקחת את מבקש המונית הבא. הוא כן נתן לי להיכנס למונית שלו, הפעיל מיד מונה והסיע אותי לדירה של סרפין ושותפיה.
"חוץ מזה", ממשיכה השווייצרית הצעירה, "גם אם הנהגים היו רוצים - הם לא היו מצליחים לרמות, עם כל הפיקוח שמפעילים עליהם פה". ואולי אלו שתי הסיבות לכך ששווייץ היא מקום כזה מתוקתק: האופי של התושבים בשילוב עם מערכת טכנוקרטית משומנת ויעילה שדואגת שהדברים יקרו ויתקתקו כמו שעון (שוויצרי, כמובן). ליד כל תחנת אוטובוס/חשמלית יש לוח דיגיטלי שמראה מתי עומדת להגיע הרכבת הבאה. היא תמיד, אבל תמיד, תגיע בדיוק בזמן, דבר שנראה כמעט קריפי למבקר הישראלי. את כרטיס הנסיעה לא קונים מהנהג, אלא ממכשיר אוטומטי למכירת כרטיסים שנמצא בתחנה, ובעוד מקומות רבים בעיר. לא קיימת בקרה שוטפת המוודאת שכל מי שעלה באמת גם מחזיק בכרטיס נסיעה. סומכים על התושבים (ישרים מטבעם, כבר אמרנו?). סרפין מספרת שפה ושם יש ביקורות של כרטיסן. קצת כמו אצלנו, רק שאצלנו יש ביקורות כאלו באוטובוסים בהם הנוסע עובר נקודת תשלום בהיכנסו אליהם. יחי ההבדל.
 חשמליות שמדייקות כמו שעון שוייצרי. בזל
אלו לא הדוגמאות היחידות ליושר המרובע הזה ולמידת הטכנוקרטיות, שקשה לא להתקנא בהן. כאשר אתה נוסע ברכבת מחוץ לעיר, ושואל את האדם בעמדת המודיעין בדיוק על איזו רכבת לעלות ואיפה, הוא לא יסתפק בלהגיד לך את זה בעל פה, אלא ידפיס לך פיתקית בה מצוינים פרטי הרכבת היוצאת, פרטי הרכבת אותה צריך לקחת אחרי זה והשעות בהן שתיהן עוזבות ומגיעות ליעדן. מוכרת כרטיסי הרכבת התלבטה ארוכות איזה כרטיס חופשי למכור לי. "יש כרטיס שתקף לשבוע, אבל השהות שלך היא רק שישה ימים". היה נראה שממש איכפת לה אם אקנה מוצר שהוא קצת יותר אקסטרא ממה שאני באמת צריך. המלצרית במסעדה החזירה לי חצי מכסף הטיפ שהשארתי כי "זה יותר מדי" (התבלבלתי קלות בקטע של שער המטבע).
לפעמים המרובעות הזאת באה לידי ביטוי בצורות קצת פחות חיוביות. "אתה יודע מה הדבר הכי מצחיק באירופה?", שואל וינסנט את ג'ולס ב"ספרות זולה". "יש להם את אותו החרא שיש לנו כאן, אבל אצלם זה קצת שונה. בפאריז, למשל, אתה יכול לקנות בירה במק'דונלדס". ובכן, גם בבזל יש בירה במק'דונלדס, והבדל נוסף למה שאנחנו מכירים הוא שקטשופ יעלה אקסטרא. כן, הקטשופ לא ניתן בחינם - וגם זה שניתן בתשלום (30 סנט של פרנק שווייצרי) הוא לא יותר משקיק קטן. אבל הדבר הכי מצחיק בסניפי מזללת ההמבורגרים בשווייץ הוא מידת האכיפה של המקום על נושא ה"רק ללקוחות מותר להשתמש בשירותים". דלת השירותים היא דלת נטרקת וננעלת, שכדי לפתוח אותה יש להקיש מספר קוד שמופיע על הקבלה שקיבלת בקופה. כן, אתה ממש צריך ללכת לשירותים עם קבלה ולהקיש קוד כדי שהדלת תיפתח. ואם הזכרנו את השירותים - במרכזן של משתנות רבות ברחבי העיר מצויר זבוב, כדי שהמשתמש יכוון עליו וכך לא יפספס ויתיז לצדדים.
 זה לא זבוב אמיתי במשתנה
הקטנוניות הזאת של הקטשופ והשירותים לא נגמרת במק'דונלדס. קשה למצוא בתי קפה שיש בהם וויי-פיי. בסניפים המקומיים של רשת סטארבאקס דווקא יש, אבל צריך לקבל סיסמה בקופה, והיא מספיקה לחצי שעת גלישה בלבד. לשמחתי, אחרי יומיים מצאתי בית קפה יפה שמספק ללקוחותיו וויי-פיי חינמי ללא הגבלה. ככל הנראה הוא מהיחידים בעיר שעושים זאת כך. עוד משהו שהיה יכול להיכנס לרשימת ה"אותו חרא, אבל אצלם זה קצת שונה" זה העובדה שכאשר אתה מבצע קניה בחנות בעזרת כרטיס אשראי, אתה חייב ללחוץ על כפתור OK במכשיר בו עובר הכרטיס, וכך לאשר שאתה אכן מבצע את העסקה הזאת.
מהמעט (יחסית) שראיתי, קשה להסתכל על ערים אירופאיות בלי להתקנא עמוקות ולהרגיש עד כמה האורבאניות הישראלית נחותה ופרמיטיבית לעומתן. זה מתחיל בתחבורה הציבורית היעילה עד כדי מופתיות, וממשיך בניקיון ללא הדופי של הרחובות (אין דבר זה 'זבל ברחוב') ובארכיטקטורה שמשלבת ישן של פעם עם חדש של היום בצורה בה השניים מתחברים לכדי שלם אחד ששום צד בו לא נראה זר. כל ניצול ישראלי של בנייני התריסולים הכעורים להחליא של רחוב אבן גבירול לא יכול שלא להתפעל משורות על גבי שורות של בניינים שוויצריים שגם אם תכולתם רגילה וסתמית לחלוטין (עוד בית מגורים, עוד בניין לחנויות או משרדים) - החיצוניות שלהם יפה כאילו היו איזה מוזיאון או לפחות בניין חשוב כלשהו. בנייה עתיקה ומהודרת, מרפסאות מעוטרות, צבעים חיים. והצריחים האירופאיים האלה... אחח, הצריחים... לפעמים הרגשתי שגם אנחנו צריכים צריחים אצלנו. אולי זה יוסיף קצת שיק ללבנט שלנו.
 גם אצלנו צריכים צריחים
מצד שני, על כל הלבנטיניות שלנו, נדמה שאנחנו יכולים ללמד את השווייצרים משהו על פתיחות לבינלאומיות. כאשר ביקרתי בפראג לפני שנתיים לא מאוד הפתיע אותי שרבים שם לא מדברים אנגלית. בכל זאת, מדינה שמתאוששת מתקופה ארוכה של קומוניזם, ואולי נכנסת לעולם המערבי המודרני קצת לאט. אבל בשווייץ, ארץ כה מפותחת ומודרנית? שם לא ציפיתי לגלות שנדיר למצוא מלצר שידע לדבר איתך אנגלית ונדיר עוד יותר למצוא מסעדה שתגיש לך תפריט באנגלית. נדמה שבזל בכלל לא מכוונת או מתכוונת לארח תיירים שאינם דוברים את שפתה הגרמנית (או הצרפתית, בחלקים אחרים של שווייץ, דוגמת ציריך וז'נבה), ומצפה מהם להסתדר בכוחות עצמם. יתכן גם שהבזלי הממוצע דווקא יודע אנגלית, אבל שהבזלי הממוצע גם לא עובד בשירותי האירוח השונים, אליהם מגיעים אולי בעיקר מהגרי עבודה ואנשים מתוחכמים ומשכילים פחות. כך או כך, קשה לבנות על כישורי השפה שלהם, בעוד אצלנו כל ערס ממוצע יודע מספיק אנגלית כדי לנהל לפחות שיחה בסיסית ומספקת בשפה.
|
