אז מי אשם באמת? אם אני סוחב על עצמי את האשמה ואני בטוח שגם אורי וגם ההורים שלי סוחבים אותה עליהם, אז מי באמת אשם? כלכך הרבה שנים ועדיין אני נאבק עם עצמי על הזכות לחיים, לא ברור למה הם מתכוונים "במותם הם ציוו לנו את החיים"? ניסיתי להקשיב לסיבות הפנימיות שלי למה אני לוקח על עצמי אשמות לא לי, ניסיתי ותמיד הייתה שם תשובה ברורה, כי אני אשם. החלטתי לקפוץ מעל המשוכה הזאת, שאלתי שוב, למה אני תמיד אשם, למה זה נוח לי יותר מלהיות נקי מאשמה, והתשובה שהגיעה נשמעה ממש כמו הקודמת – כי אני אשם. הבנתי שיותר קל לי לקחת על עצמי את האשמה וככה, אולי לחסוך שאלות לא נעימות, לחסוך מאחרים את הכאב, להישאר בתוך אור הזרקורים אפילו שהוא שלילי, הרי אומרים שכל פרסום הוא חיובי, גם השלילי. והרי כלכך התרגלתי למצב שכל פעם שאני מדבר עם שירי ושומע שהיא עצובה או כעוסה אני יישר מרגיש רע, אשם, שזה בגללי אפילו שאני לא בסביבה או לא קשור לסיטואציה. ישר נדחף לתוך הרגע שלה, נכנס לתוך התמונה ומנסה לקחת את האנרגיה אלי, את האור. תמיד שזה קורה, אני מייד מתנצל ונעלב ומתחיל בתוכי לתסוס כנגדה, והיא בסה"כ רוצה לשתף אותי בחוויה שלה. להרגיש אשם על כל דבר שקורה זה מעייף, מתיש ומייבש – רואים שאיבדתי את חוט המחשבה. רגעים בחיים של קיום לא סופי מול מוצר סופי של הווה שמתרחש בזמן אמיתי, והרי אנחנו כאן בדיוק בכל רגע כמו כל השאר לאותה נשימה ואין פרפרים ללא כנפיים והיא שעמדה לאבותינו ולנו...
אז למה אני תמיד אשם? שאנן שאל "מי אשם במוות של ניר" וענה שזה לא אני, יענו הוא, שאנן. ומה איתי, למה אני רוצה להיות אשם במשהו לא לי? ועוד כזה גדול וכואב? אולי בגלל שאני הייתי בסבבה באותו רגע שהם נפגעו ונהרגו? אולי בגלל שאני חי והם לא? אולי כי זה הרגל מיותר ומתנשא לקחת על עצמי אחריות לא לי ולהראות לכולם שאני יכול להתמודד איתה? GOD DAMET, (ככה כותבים?) אני לא הייתי שם, אני לא הייתי קשור לרגע, אני לא עשיתי למען שזה יקרה אבל גם לא עשיתי למען שזה לא יקרה ופה הבעיה שלי עם עצמי. איך לא ידעתי שזה הולך להיות? מה לא ראיתי סימנים מוקדמים לעובדה שהם הולכים להיות מעורבים בתאונות דרכים? אז מה אם ניר היה בצפון הרחוק ואני בנתניה ועידו בכלל בגרמניה, אז מה. מה אין קרני אולטרה על סגולות כחולות כאלה שעושות שיגור מהיר לכל מקום ביקום בשנייה?
המעגל הוא קסמים ואני מחפש את קוק שיבוא וייתן לי את המפתח וגם מנוחה ונחלה. |