יום שבת האחרון, קצת אחרי הזזת השעון, מצאתי את עצמי הולך לכיוון רמת גן, כשאני רוטן על שתי חתיכות פלסטיק שהפכו פתאום לחסרות משמעות. האחת הייתה "רב-קו" של דן, והשנייה הייתה כרטיס האשראי שלי. מוניות השירות שחלפו על פני רק החמיצו את ליבי בזמן שהמחשבה המפחידה אך האבסורדית התרוצצה בראשי – אין לי כסף!

הכל התחיל בסוף מסיבת יום ההולדת של חבר קרוב. שמתי לב שפספסתי את האוטובוס האחרון שלי לרמת גן וביקשתי מאחד האורחים שיסיע אותי לתחנה מרכזית, מאחר וכולם לא נסעו לכיוון רמת גן. כששאלו אם יש לי כסף ואם אני אתסדר משם, עניתי בזלזול "זה בסדר, אני אמשוך מהכרטיס שלי חמישים שקל ואסע".

הגעתי לתחנה המרכזית, וחיפשתי כספומט. הראשון היה מאוד קרוב, בפיצוציה. העברתי את הכרטיס, הקשתי את הקוד, ואחרי כמה דקות עלתה ההודעה שלא ניתן לצור קשר. ניסיתי שוב אך ללא הועיל. לא היה ניתן למשוך מהכספומט כסף. שאלתי את המוכר אך הוא לא ידע דבר. מבלי לדעת, כך התחלתי את המסע שלי לכיוון דירתי.

לאחר כמה מטרים, מצאתי עוד כספומט, אך גם הוא היה סגור. פניה ימינה ועוד אחת, בסוף הרחוב ומעבר לו, צמוד למסלול של 51 התחלתי לחפש כספומט שיהיה נדיב להביא לי כסף לנסוע הביתה. אבל כל אחד דחה אותי ואמר שהוא סגור, או שאינו יכול ליצור קשר. מצאתי תחנה של קווי לילה, אך כשהסתכלתי על השעון, היה כבר מאוחר מידיי, כבר אחרי 3. כאשר הגעתי לעזריאלי, מצאתי קבוצת אנשים שדיברו בינם לבין עצמם. כאשר ראו אותי מנסה למשוך כסף, אמרו שהם עברו על בערך 15 כספומטים והכל סגור. "כנראה בגלל החג הכל סגור. ואני צריך להוציא איזה 1000 שקל! מאיפה אני אקח עכשיו?!". הבנתי שמחכה לי עוד הליכה  ארוכה לפני.

כל הדרך חשבתי על שני כרטיסי הפלסטיק שהותירו אותי חסר כל. אם היו מסתכלים בבנק שלי ובחשבון שלי בדן היו רואים שיש לי כסף. מספיק לשרוד את החודש, ובטח נסיעה לרמת גן. אבל בפועל לא היה כסף. רק שקל וחצי שלא עזרו לי במאום. הייתי במצב פרדוקסלי בו יש לי כסף אבל אין לי. ואז התנפצה לי בועה קטנה. כסף הוא לא בפלסטיקים, הוא אמיתי. רק צריך לחשוב איפה הוא ואיך אני לוקח אותו.

בעולם של היום, אנחנו בקושי רואים את הכסף, אבל הוא סובב אותנו. אם אכנס לחשבון הבנק שלי, אראה כמה כסף יש לי, כמה לקחו לי, כמה הביאו לי, ומה בדיוק אני עושה איתו. אם אסתכל על החשבון של אבי, אוכל לראות גם איך הוא הופך את הכסף למניות, שגם הן מייצגות כסף. אבל את הכסף האמיתי אני לא אראה. הוא חבוי, סגור ונמצא במקום בטוח. דבר שלא מונע ממני להשתמש בו בעזרת כרטיס האשראי שלי, או מאבא שלי דרך אתר האינטרנט. אבל הכסף הבלתי נראה הזה קיים. ועכשיו, אני יודע, שעד כמה שאני בטוח שהוא קיים, אני צריך שהוא גם יהיה קרוב. לכל מקרה. לכל מצב.

בסופו של דבר, אחרי כמה מטרים בתוך רמת גן, מצאתי תחנה דלק שאפשרה למשוך כסף. לקחתי את 50 שקל וכשיצאתי מהחנות הסתכלתי על הדרך וחייכתי. הכנסתי את הכסף לכיס והמשכתי ללכת. חלק יקראו לזה walk of shame, חלק יגידו שאני עקשן ועושה דווקא, אבל אני פשוט עשיתי את זה, כי זה הגיע לי. זה העונש על שלקחתי כסף כמובן מאליו. ואם אתם לא רוצים ללכת את ההליכה הזאת, תזכרו שכל שקל חיוני. והיי, הצלחתי גם לשמור על כושר אותו לילה.

אז שתהיה לכולם שנה טובה, ותשמרו על עצמכם :)