היא אומרת "בוא," ואני מביט בה דרך שכבות שקופות, שומע את הקול חולף ומתעוות במעבר הדקיק, כמו אור דרך מנסרה מנפיצה, מתפרק לקשת של צבעים, מתחבר מחדש למילים ומחשבות שונות לגמרי בראשי, מאיט מהלכו וכמו הזמן עוצר ובינתיים אלפי מסלולים וסינפסות עצביות מנסות לחוש ולעבד את הספקטרום החודר.

מתוך ענן הערפל, גוף מתחיל לנוע, שרירים מתכווצים מושכים בעקבותם גידים ועצמות, עיוורים לחלוטין למציאות, מצייתים להוראות כאילו אין בהם רצון משל עצמם. אני תוהה מה מניע אותם, כיצד לפתע נוצרה החלטה, ובתוכי אני כבר לא יודע למה והאם זה נכון בכלל, ולעזאזל מי נתן את ההוראה ובכל זאת, כמו שאמר גלילאו גליליי, נוע תנוע, רק שאני לא מרגיש כמו כדור הארץ סביב השמש.

המרחק מתקצר, צעדים בודדים, רק לפרוץ את הרווח הדק שבינו לבינה, לעבור את המרווח הקטן שבין גוף לגוף, יד מושטת אל יד אחות, ומחול של רגשות מסתער על הגוף משלח טיפות קטנות בזויות העיניים לדרכן.

היא לא אומרת יותר כלום, רק מלטפת את הראש, שלא מפסיק לחשוב דרך שכבות שקופות.

The year of the cat