ריקמה והגיגים
הפוסט של דיוטימה "סורגת בארגז החול" עורר בי געגועים לאמא שלי, שניחנה בתבונת-כפים נדירה. מלאכות-היד המתוקות הללו, הן חלק משפה-נשית קסומה העוברת מאם לבת. בקשתי מדיוטימה: "כתבי עוד על רקמה, מה זה נתן לך כילדה?..."
בתגובות לפוסט של דיוטימה מצאתי לינק לפוסט של איתן netrider ראיון עם ראם דאס בקשר להתרחבות התודעה ... (שווה הצצה).
הדברים מדברים בעד עצמם.
~ ♠ ~ על חוויית הרקמה בילדותי ~ ♠ ~ מאת - דיוטימה
ילדה בת שש או שבע, לא יכולה להסביר מה כל כך מושך אותה לרקום. היא פשוט הולכת אחרי ליבה, כשם שהיא מעדיפה לאכול פירה עם חרדל מרוחים על לחם שחור, או לשבת במרפסת השירות הקטנטנה, הפונה צפונה לפרדס הסמוך ודווקא שם - בין דוד הכביסה והגיגית הגדולה - להאכיל את הבובה בדייסת קמח. זה פשוט ככה.
מפרספקטיבה של זמן ומן הדיאלוג עם הילדה שהייתי, ושעודנה מביטה בי בעיניה התמות, נכון יהיה לומר שהרקמה הייתה אמצעי מגשר בין עולם המציאות לעולם של שלמות.
נראה שקיננה בי משיכה מולדת ליופי, לאסתטיקה, אליהן נחשפתי מעט מדיי. מכאן הזיכרון החד כל כך - איך נראתה כל אחת מן המפות היפות שאימא הביאה עמה בעלותם ארצה, למרות מגבלת כמות המיטלטלין שחלה על כל פליט; מכאן ההתענגות על מראה הסרוויס הירוק [הפוסט - "ואז באו ימים אחרים"] ועל המרצפות דמויות השטיח שהיו בדירת החדר, באותו בית ישן מן התקופה העותומאנית. מבט משתהה עליהן היה סוחף אותי לארמונות מלכות דמיוניים.
גינה בחצר - לא הייתה, אף עציץ לא ניצב על אדן המרפסת. אף תכשיט לא היה טמון במגירה של אימא... מה שלא נמצא בשפע מסביב, יכולתי לברוא במו ידיי באמצעות חוטי הרקמה! שנים רבות לפני שהתוודעתי לתורת הצבעים, נסכו עלי הגוונים הפסטליים רוגע מלטף ומחוטים אלה קלעתי צמה לראשה של הבובה לולו, בדומה לסרטי הסטן שאימא קשרה לתלתל הגדול בשערי. שלא כמוני, לולו שלי הייתה מגונדרת ובצמידים שקשרתי לאמות ידיה, היה שילוב של צבעים עזים, כיאה ל"גברת מגונדרת". היו גם צבעים מלכותיים- קדושים כאלה: כחול, תכלת וצהוב פלומתי, הזכירו לי את הפרוכת שראיתי בראש השנה, כשהלכתי פעם עם אימא לבית הכנסת הגדול. לא אשָׁבע שבאמת היו שם הצבעים האלה, אולם צירוף זה נסך עליי משהו קרוב להשראה רבת הוד והדר שחוויתי שם. אדום ארגמני אהבתי ביותר! זה היה בדיוק צבע ביטנת הקטיפה בווסט של אימא, אותו הרשתה לי ללבוש כשאני עצמי הייתי "גברת מגונדרת", בנעלי העקב שלה. כל חוטי הרקמה החומים והירוקים היו הצבעים שאבא אהב הכי-הכי, אז בגלל שאהבתי את אבא'לה מאוד-מאוד, אהבתי אותם גם אני.
אפשר בהחלט להניח, שלמיקוד ברקמה היה גם תפקיד פסיכולוגי - לטשטש רושמם של מצבים מתסכלים, כמו מראה פניהם המודאג של ההורים, כמו את הצעקות של ישראל, בן גילי מן הקומה הראשונה, בעת שאביו היה מלקה אותו בחגורה... היו בלי ספק כתמים אפלים שהעיבו על חיי החלום התמימים והמושלמים, וכשבחוץ אפור וקשה, החוטים הצבעוניים מנחמים וכל פרח נוסף שנשלמה רקמתו, הופך לזר מחייה נפש. מכאן אפשר לומר שמעבר ליצירת אסתטיקה במו ידיי, הייתה ההשתקעות במלאכת הרקמה, מפלט, בדומה לרבות מאיתנו, "הילדות הגדולות", שעה שאנו יוצאות לתור את חלונות הראווה בקניונים, להוסיף פריט בלתי נחוץ למלתחה או לוויטרינה העמוסה ממילא. מעת לעת נמשכתי גם בבגרותי למלאכת הרקמה, כמלווה השתקעות מדיטאטיבית. הדוגמאות המקוריות הן ממשיכות את הניסיון התמים לברוא יופי שלם בתכלית.
|
