עכשיו גם אם
הקור
יעבור מכפות רגלייך
עד הקול
עוד
נרעד
ונבער
עד גזרים
ותכלה האש

בהולכי
אמחה כתמים של פחמים
ושמלתך  שוב תנצנץ
פעמים פועמים 

ונזכור עד אין קץ
זמנים אחרים 

שהיינו שם
מונחים
והזמן מחה
ובכה בזמנך
גם 

ממך נשרו  הדמעות
לבסוף
על שפתיי כפתיתים
פועות 

בצוקי העתים 

ראינו
והיינו
בכוחה של דמעה
מלוחה
בעתיה
נבראו ונראו
צוקים 

והזמנים
צובעים
פרח ארגמן
יחיד
ושושן לבן שהחליף גוון
לדם האדם ונהלם
ושמים הולכים
ומתאחים
ובאים ומרחפים
לפני המים
כבראשית

ולאן
נלך
אחר כל המראות,
לשם: 

להיותנו

אני אשוב

לגבעות הכורכר
לנוף המוכר 

ואת
לפריחת
התפוזים
לנופים
האוחזים
בשמלתה
של ארץ מובטחת
דורות
רבים
באהבתה

לכשאהיה זקן
אם לא אשכח 

ביני לבין מה שאהיה
אלחש
על הזמן
בגן של עדן
אגיד 

פעם עמדתי איתך
בארץ לא לי
ולא לך
פתיתי
נפשי באו
בך
ונפשך עברה
בגזרים