מחוברים | זרם התודעה שלי ואני | פוסט ב"סגנון חופשי" (free style)

לצפייה במסך מלא

מחוברים | זרם התודעה שלי ואני | פוסט ב"סגנון חופשי" (free style)

‎8

טלוויזיה

37 תגובות יום שלישי, 14/9/10, 16:57

כיהודים, מעולם לא היתה לנו הפריבילגיה של חווית הכומר להתוודות בפניו, ולכן חלקנו זוכרים את היומנים האישיים שהקפדנו לכתוב בעבר, עד שהגיעה מהפיכת עידן האינטרנט, שבה כל אחד מאיתנו הוא "בלוג מהלך" בפוטנציה (קרדיט : את הביטוי הגה חברי היקר - מוליק בנטמן).

השידרוג והחידוש או הצעקה האחרונה הם ללא ספק הוידאו בלוגים - תיעוד הוידוי במצלמות, כפי שקורה כיום עם "מחוברים". (ושהחל ב"מחוברות", או שאולי בעצם "בת ים ניו יורק" היתה החלוצה וההשראה ? :-)

כך שמחוברים היא למעשה גלגול משוכלל לסוג של יומן אישי חדשני שמופץ לכל דורש בתפוצה אדירה.

כתבו על כך קודם לפני, על "תסמונת העונה השנייה" , ובהתחלה אני מודה שזה פחות היה מורגש מבחינתי, אבל ככל שהסדרה מתקדמת - אני מתחילה לשים לב לכך יותר ויותר.

תסמונת העונה השנייה (ושל הבאות אחריה כמובן) של כל ריאליטי לוקה בחוסר הספונטניות, באובדן הראשוניות ובמודעות העצמית הגבוהה של הגיבורים, אותה הם הפנימו כתוצאה מהצפייה בעונה הראשונה ה"בתולית".

האמת שבמקרה של "מחוברים" - במובן מסויים הסכמתי שיש דברים בגו, אבל איכשהו הצלחתי להתעלם, וזה לא הפריע או צרם לי במיוחד, כי עדיין הרגשתי שהאותנטיות עולה על הזיוף או על האינטרסים המוסווים.

עד שהגיע פרק 9 על פורים, שאגב, בלי קשר - היה שופע בעריכה קצבית ובאוירה הומוריסטית, ברם אולם בפרק הזה המניפולטיביות הורגשה במיוחד, כי לפני כן היה לזה ביטוי מינורי יחסית, שולי אפילו הייתי אומרת, שלא פגם באמינות.

שייקה, (אחרי 11 פרקים של חשיפה אינטימית, אני מרשה לעצמי לכנות אותו בשם חיבה ), כהרגלו, אפל וקודר : "אין שמחה, אין עליצות, אין שום דבר." - פורים היה החג השנוא עליו בילדותו - "כל הקטע עם החגים בכלל לא מובן לי."

>>I hear you, Shay, או בעברית - אני מזדהה איתך, שייקה.

באותו פרק , רן ודמות ה"סמרטוט-מן" שלו , משתטה ונסחף למונולוג שלם כשברקע נוגה - הבת המעלפת שלו - גונבת את ההצגה במתיקות שלה.

קדמה לכך הסצינה הבאה :

"ההתחלה שלנו פחות כיפית מעכשיו, נכון?", הוא שואל את אישתו.

"לא נכון, דווקא היה כיף בהתחלה" , משיבה לו עידית בכנות.

הם מתווכחים קצת, ואז היא אומרת " אני לא יכולה לסבול את זה שכל שיחה שלנו זו התנצחות."

>> כן, לפעמים יש איזה שלב כזה ביחסים, וכשזה מגיע לשם - אז במקרים רבים - אני אישית ממליצה לחתוך.

"את הצלת אותי מההתרסקות של החיים שלי". הוא ממשיך לספר לנו שהוא זרק למענה את הקוקאין, ושואל אותה אם היא מרגישה שהוא אוהב אותה.

היא עונה "כן", נושקת לו בחטף, וממשיכה באותה נשימה - "תעביר פה סמרטוט".

או אז אנחנו עדים לסצינה שלמה על הסמרטוט-מן, כלומר הקישור והמעבר המתבקש הונחו לפנינו באופן מושלם בעזרת עידית -

ופה הרגשתי בבירור את המניפולטיביות של העריכה ואת "תסמונת העונה השנייה", שכותבים אחרים ציינו אותה לפניי.

למרות שאי אפשר להתכחש לחן השופע ולקסם האישי שלו, רן חושב בטעות שהוא נמצא בסיטקום של "רמזור ", הוא ממש חי את זה, נכנס לדמות של עצמו, זה מאד בולט לעין שהוא מתסרט ומביים את עצמו, ולכן הוא הכי פחות אותנטי מיתר הגיבורים האחרים.

זה אמנם ממש לא קשור לנושא, אבל רציתי להוסיף שאהיל הרטרו (בשחור לבן) שבבית של רן ואישתו בפרק 10 מאד מצא חן בעיני.

גם ספריית הדיסקים והדיוידי העצומה שיש להם בבית ברקע מאחור מעוררת קנאה ומרשימה ביותר.

נכון לעכשיו, לאחר 11 פרקים, דודי בוסי הוא האדם שהכי פחות מעניין אותי מבין החמישה, כלומר הסצינות איתו עד כה לא מחמיאות לו כבן אדם, לא מציגות אותו כגבר שרגיש לנשים , והוא פשוט "לא בא לי טוב".

אני לא יודעת, יש סיכוי שזה ישתנה בפרקים הבאים, כבר היו דברים מעולם ששיניתי את דעתי על אדם כזה או אחר מן הקצה אל הקצה, כי אני שומרת (או לפחות משתדלת) על ראש פתוח, וזה עשוי לקרות לי גם עם דודו.

בינתיים , עד היום לא קראתי מעולם ספר שלו (באופן אישי אני מעדיפה ונוטה יותר לקרא סופרות מאשר לסופרים ישראלים, כי אני מזדהה יותר עם המבט הנשי על המציאות, עם התכנים שמעסיקים נשים, עם ההגשה וסגנון הכתיבה הרגשי).

ייתכן שאם אקרא - אשנה את דעתי לגבי בוסי, ובכל זאת, ההתנהגות שלו והאדם שהוא מצטייר בעיני מפרק לפרק לא מפתה אותי לקרא ספרים שלו, לעומת שי גולדן שדווקא מאד עושה לי חשק לקרא ספרים שלו, (במיוחד את "הבן הטוב", ) ואני מניחה שאעשה זאת בהקדם.

"לאהוב זה מעולה, רק שזה יחזיק מעמד עוד שבוע. ברגע שזה מתחיל להיות אינטינסיבי - אני לוקח שני צעדים אחורה .בעצם צריך לתת לזה צ'אנס, לא לפחוד."

חתיכת פחדן עלוב, נמאס לי כבר מנשים שמוכנות להסכים לזה ולספוג את זה מגברים כמוך.

מה , אתן סתומות ? איך אתן מסוגלות להתאהב בגברים נכים רגשית כמו בוסי ? מה אתן מוצאות בו בכלל ? מה סקסי בגבר שמתייחס אליכן בחוסר כבוד כזה ?

עלאק הוא לא מתחיל - מתחילות איתו. אז מה זה היה בקפה תמר עם שתי התיירות בנות השמונה עשרה שהוא הציע להזמין אותן לבירה מול נטלי בת זוגו ? אין לי מושג אם הוא עשה את זה בכוונה כדי להרחיק אותה, כדי לגרום לה לעזוב, אבל בכל מקרה זה מגעיל אותי שהוא השפיל אותה ככה.

ואז נטלי מתבאסת ממנו בצדק ושואלת אותו לפשר הסתירה בין הצהרת האהבה שלו בפניה וכל המלים היפות (הוא שקרן. אני לא מאמינה לאף מלה שיוצאת לו מהפה.) שלא עומדות במבחן המציאות עם ההתנהגות המבזה שלו ועם חוסר הרצון והיכולת שלו להתחייב לאף אחת, והצורך לשכב עם כמה נשים במקביל.

אני גאה בך, אחות. יש לך חושים בריאים שמנחים אותך, וטוב שנסת על נפשך מהמתעלל הזה, נטלי.

אין שום סיבה שתחלקי את הגבר שלך עם אחרות. זכותך לצפות לבלעדיות בקשר שלך עם אהובך.

"אולי מהדיכאון נפלתי מהמיטה בשמונה עשרים ושבע לפנות בוקר", אח"כ הוא שוב מתחיל את המונולוג שלו בביטוי הזה.

עוד פעם "לפנות בוקר"? ? כעת אני מבינה שזו לא היתה פליטת פה מקרית אלא מכוונת.

" נפרדנו אחרי שמונה ימים וחצי. זהו. אני ונטשה (נטלי) - הסוף. לא יודע מה הן מוצאות בי"

( >> כן, דודו, גם אני שאלתי אותן את זה.)

"אני ביישן בונקר, לא מתחיל עם אף אחת".

(>>באמת ? אז מה זה היה בקפה תמר עם התיירות, דודו?)

"אם מישהי לא פותחת את הדלת - אני לא דופק".

(>>כן , בטח, ממש. גם התיירות ש"שידלת" להזמין אותן לדרינק פתחו דלת ?).

"כשאני חושב על זה, אני מוצא שאני פאקינג פמיניסט."

(>>????? !!! נו באמת ! אין לו תקנה !)

"אולי זה לא טוב שקבעתי לי דייט כבר להערב".

(>>חתיכת חזיר אטום וחסר רגישות.)

יש לו על הכתף קעקוע של הנסיך הקטן - היה מת להיות רבע נסיך.

איזה נסיך ואיזה נעליים.

רודף שמלות ש"אוהב נשים" לכאורה. שונא נשים זו הגדרה שיותר מתאימה לו. מי שאוהב נשים - לא נוהג בהן בחוסר הגינות.

חברה של נטלי כתבה לה הודעת טקסט והזהירה אותה שהוא "חולה נפש שמתעלל בנשים", והוא מצידו כ"כ מרוכז בעצמו שאין לו את היכולת הרגשית או את המודעות להבין על מה היא מדברת והוא מפרש את זה כ "קנאה ורוע של אנשים צרי עין" .

הבן אדם חי בסרט.

כשהוא משתף את הבת שלו שנטלי עזבה באמצע הלילה, היא עושה לו "קואוצ'ינג" !

מי היה מאמין שהבת שלו תשתף פעולה עם שנאת הנשים הזו, ושבמקום לנער את אבא שלה - היא עוד נותנת לו עצות "מה נשים רוצות" , ומה היה עליו לומר לה כדי להרגיע אותה, מה היא רצתה לשמוע, מה היא מחפשת ולמה היא זקוקה.

"לחנך את אבא", הוא מקניט.

חילופי תפקידים עם הבת שלו באים לידי ביטוי בשנית בפרק 10 ( אני שוב תוהה ושואלת בייאוש - מי כאן ההורה ? ), כשאת ניהול המשא ומתן עם ועד הבית הוא מבקש ממנה לערוך בעבורו, כי הוא פוחד מעימותים: " אין לי כוחות נפש להתמקח ".

אח"כ הוא עוד מטיף לנו הצופים לא להתפשר על העקרונות שלנו ולהילחם עליהם, אחרי שהבת שלו עשתה בשבילו את העבודה.

חה !

אני ממש נהנית מהזוג הנשוי הצעיר שבחבורה - ישי ודפנה גרין.

חוץ מזה שאישתו היא מאד טבעית כזו ומדליקה, אני מתרשמת שיש ביניהם חברות טובה ובריאה - הם מדברים ומשתפים, ויש קרבה ונינוחות בקשר שלהם, הומור, קלילות, שיתוף פעולה, רצון טוב, הערכה והרבה הבנה ואהבה הדדית.

גם הקונפליקטים שלהם הם בריאים - והוא מאד משתדל איתה, הוא קשוב אליה.

מעודד אותי לראות מערכת יחסים יפה ושיתופית כזו, זו דוגמה טובה לכך שכאשר יש התאמה והשלמה כמו שיש ביניהם - הם משלימים זה את זה - אז יש תקווה למוסד הנישואים, ואין שום סיבה לוותר עליו ולהספיד אותו מראש כפי שמאד אופנתי בימינו להתייאש ולהרים ידיים ממנו. כי הנה עובדה שאצלם זה עובד לא רע בכלל.

בפרק עשר למשל , כשהם שוחחו על כבוד ועל נקודת המבט השונה שלהם לאיך הם תופסים כבוד, ישי אמר :

"הכבוד הוא בפנים, ולא מה שאנשים נותנים לך" והיא טענה להיפך, שהכבוד הוא ביחס של אנשים בפועל.

יש להם שיחות מעניינות, נקודות השקפה שונות והפוכות, והם פתוחים ומוכנים ללמוד זה מזה.

ישי, שעוזר לאישתו בהפקה, אומר לאחד מהעוזרים שהוא משלם לו - את מה שהיא אמרה לו כמה פרקים קודם לכן - "אתה לא עובד יותר קשה ממני. אני במקרה במקצוע שמרוויחים בו הרבה יותר כסף."

יש להם קשר טוב וחם. נכון שהם רבים, אבל אלה מריבות שנובעות מאיכפתיות ורצון כן לשפר את הקשר, להתקרב - לשמור על קירבה, ולפיכך אלה "מריבות בריאות". למשל על זה שהיא גדלה בבית שהאבא היה שעות בעבודה, והיא לא רוצה לשחזר את הדפוס הזה ביחסים ביניהם, כלומר זה לא שהיא סתם יורדת לחייו. והוא דווקא משתדל להישאר מעורב בחיים שלה, עוזר לה ותומך בה ובחלומות שלה כלכלית ונפשית באשר לתיאטרון, הוא מעריך אותה ("את יוצרת גאונה שזה בזבוז"), מעודד אותה, קשוב אליה, ועושה מאמצים "לחשוב בשניים" (" יש לי בית" ואז מתקן> "יש לנו בית", או "הבית שלי" ואז מתקן> "הבית שלנו , שלי ושל דפנה") .

מראש יש לי סימפטיה לבחור - כי הוא שאפתן, ושאפתנות זו תכונה שאני מעריכה.

דפנה, יש לך אחלה בן זוג באמת, מאד אחראי, גבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו.

תהיי קצת יותר עדינה איתו, הוא רגיש, מגיע לו.

שאפו ישי, כל הכבוד, מקווה שלא תאכזב אותי בפרקים הבאים,

ואגב - נראית מעולה (לוהט וסקסי !) בתחפושת שלך במסיבת פורים של פרק 9.

המלצה שלי היא שמוטב יהיה בעיני לשלב מדי פעם גם בעתיד פרקים שממוקדים באחת הדמויות מההתחלה עד הסוף כמו שהיה עם הפרק שהוקדש כולו ללואיס.

אם כי מאידך, אני לגמרי מבינה את המטרה (ושיש בה טעם בעיני) שבשמה מלכתחילה משלבים מספר דמויות בפרק אחד - כדי לקשר ולחבר ביניהן , להשוות ולהראות את ההקבלה, ואיך כל גיבור מתמודד ומתייחס באופן שונה לאותו תחום.

לואיס הוא אולי הגרסה הצעירה של בוסי ועלול להפוך לכזה, כך אני חוששת, משום שיש להם מאפיינים אישיותיים דומים, אני מצליחה לראות הרבה קוי דימיון ביניהם. לשניהם אין למה לקום בבוקר : לואיס מאחר כרוני לביה"ס כי הוא מתקשה לקום (למה שיתעורר אם אין לו בשביל מה ? לי זה מאד ברור - הוא מרגיש שאין לו מטרה או סיבה טובה להתעורר - אז הוא ממשיך לישון.)

והשני חי בלילות וקורא לשעות הבוקר שעות של לפנות בוקר.

העניין המשותף לשניהם הוא ההרגשה שאין להם מטרה טובה להשכים לקום למענה בבוקר, תחושת חוסר התכלית.

(ייתכן שאכתוב בעתיד על לואיס בהרחבה. פשוט גם ככה הפוסט ארוך מדי - אז "ויתרתי" עליו בשלב זה.)

גולדן וישי נמצאים בעיני על אותה משבצת של אנשי קריירה אינטנסיבית, ורן בתווך, בקטגוריה משל עצמו.

הצצה ליום עבודה שגרתי של הגיבורים ("כורי הפחם" לפי רן שריג) התאפשרה בפרק שכולו היה בסימן הלחצים בעבודה, עמידה בזמנים, יעילות, ו"מירוץ העכברים" של אנשי הקריירה שייקה, ישי (ורן.)

שמתי לב שלשייקה יש בבית חדר ארונות :-)

למה אני מציינת את זה ?

כי הוא אמר ש"איכות חיים בפרברים היתה החלטה אומללה".

הוא מצר על כך שהוא גר הרחק מתל אביב, עקב בזבוז זמן רב (שעה וחמישים דקות בבוקר) שמוקדש לנסיעות יומיומיות, מעייפות ומורטות עצבים בפקקים הלוך ושוב, כמו גם ויתור על שעות שינה, מהצורך להתעורר מוקדם ביחס לאנשים שגרים בתל אביב.

זאת ועוד, בינתיים בחניון של "הארץ" נתפסים כל מקומות החנייה עד שהוא סוף סוף מגיע..:-)

השאלה אם בבית פרטי בתל אביב היית יכול להרשות לעצמך חדר ארונות..

עצה אישית ומועילה ממני - קודם כל מומלץ, שייקה, שתמיד יהיו לך עיתונים על המושב שלידך - זה מה שאני עושה כשאני עומדת בפקק כדי לפתור את העניין - אני קוראת או מאזינה למוסיקה, חושבת, מתכננת מה עלי לעשות ועושה לי רשימות של משימות לביצוע, או סתם כותבת שברי רעיונות והגיגים - וזה מעביר לי את הזמן ביעילות ובהנאה.

ואם אתה גם אתה מספיק לענות לאס אם אסים ולמיילים בזמן הזה - אז מה זה אם לא התייעלות וניצול זמן מוצלח כהלכה ?

( תגיד, זה ששכחת את המצלמה באוטו - אני סתם חושדת בכשרים, או שזה היה מבויים ? )

ישי טובע בישיבות צוות - לחץ לחץ לחץ, מתקשה לג'נגל בין העבודה התובענית שלו כעצמאי , לבין התמיכה בהצגה שאישתו מביימת בתיאטרון הפרינג'.

הוא משתמש בביטוי "אלמנת הייטק" באשר לבת זוג של אחד השותפים שלו, הוא מתוסכל שאין לו שליטה על המציאות ("לא שולט במציאות שנכנסת לי לתוכניות") ומוציאה אותו מאיזון.

"אני כל הזמן מאכזב את עצמי, אני מאכזב את עצמי".

רן כותב תסריט בבית ורוטן ש - "אישה עצבנית בבית יש לכל גבר בעולם".

>> כן רן, כי כשיש גבר מעצבן וכשאין תמיכה - אז יש גם אישה עצבנית. ההבהרה והנימוקים לכך יגיעו בפרק 11, וההתייחסות שלי לכך מובאת בהרחבה לקראת תום הפוסט.

"תמיד היה ברור לי למה אני כותב. כי אני לבד שם. ורק שם אני לבד. זו המשמעות. זו לא בחירה בכלל. זה מום"

>> אני דווקא רואה בזה ברכה או מתנה שזכיתי בה ולא פגם, ואני שמחה שיש לי את התשוקה והכישרון לכתיבה.

"דומה לכריית פחם - כתיבה. אתה לא ממציא שום דבר, אתה רק מגלה. זו מדיטציה. זו ענווה. בשביל זה אני חי".

>> באמת ? :-) רעיון חביב ומקורי, ההשוואה הזו, אבל זה רומנטי מדי, רן. אפילו בשביל רומנטיקנית חסרת תקנה כמוני. כריית פחם זו עבודה הרבה יותר שחורה (תרתי משמע) וסיזיפית לטעמי.

כשרן משתף אותנו שהוא האנטיתזה לאבא של אישתו ההנדימן ש"אומר ארבע מלים כל היום. זה אדם עם ארגז כלים",

אבא שלה עונה לו - "עוזבות את הבית - אבל לא עוזבות אותך לרגע."

"הפרעות הפרעות הפרעות , כל הזמן הפרעות" - הוא לחוץ לעמוד בדד ליין שלו לסיים את התסריט בזמן.

בינתיים במשרד של גולדן - "אסאםאס, טלפון , מיילים - לא נושם"

הוא מתקשר לבן שלו באמצע הטירוף, חרף מחאותיה של הפקידה (?) שלו ( "יש לנו דברים ממש דחופים לעשות היום"),

לא מצליח להשתלט על כלום, כל הזמן הפרעות, בקושי עומד בלחץ של המשימות היומיות.

באמצע , כשהוא בהפסקת אוכל (קציצות מעשה ידיה של רעייתו) - אפילו אז לא נותנים לו מנוח - ולא עוזבים אותו לנפשו לאכול בשקט.

אני שמה לב שאוכל והזנה זה קטע חשוב שחוזר אצלו ביחסים עם מיכל.

היו גם עוגיות שהיא הכינה לו בפרק אחר.

אולי זה פיצוי על שלא היה לו את זה בילדותו מאמא ? הזנה של אמא לעולל בימיו הראשונים זה הבסיס, חיוני להישרדות שלו, אז הנה התיקון מתאפשר בדמותה של אישתו החמה.

והיא בדיוק מתקשרת בתזמון מדוייק כשהוא צופה בבחורות עירומות במחשב.. איזה טיימינג יש לך מיכל, איזו אינטיאיציה :-) אני גאה בך. כמו שהיה לך בפרק 9 כשהוא היה בשירותים, ובעודו מעלעל ב - GQ ("עיתונות מקצועית"), ומקונן בפנינו למה עורכות של הארץ ובשום מקום לא נראות כמו העורכת של המגזין, - ואת בדיוק קראת לו מלמטה. ( "אני בא ! ככה זה. כשאתה חושב מחשבות מלוכלכות, קול קורא לך מלמטה להפסיק אותן.")

משעשע.

(מבויים ?)

בפרק 11 הוא מתעורר מלא באנרגיה מינית לאחר לילה של חלומות אירוטיים, ובקול נמוך משתף אותנו שזו היתה "חוייה מטלטלת" , כשהוא מצר על כך ש - "מסביב כולם מזדיינים, כל הזמן מחליפים פרטנרים ופרטנריות בקצב שאני כותב ביקורות טלויזיה."

אנחנו לומדים עליו שהוא גם קורא נלהב ואובססיבי של "מקסים" ו"אסקוו'ייר" (עוד מז'אנר "העיתונות המקצועית"), ומשוכנע שכל הנשים במגזינים היו דוחות את חיזוריו על הסף.

>> אני דווקא לא בטוחה כ"כ, שייקה, אתה סתם חסר ביטחון.

מעניין אותי מה אישתו עושה - היא עובדת או שהיא עקרת בית ?

(אני סתם תוהה, לא שופטת חלילה.)

מאד הזדהתי כשבתום יום העבודה בדרכו הביתה, הוא יוצא מהמשרד לעוד פקק - " זה כמו לצאת לחופשי מהשבי ואז מעכבים את היציאה שלך".

יש לי חדשות מעודדות בשבילך שייקה, גם כשאתה לא גר מחוץ לעיר - ברגע שיש לך מכונית - משום מה אתה עבד לאותם פקקי תנועה.

יש לו עוד ביקורת טלויזיה לכתוב בלילה כשהוא חוזר הביתה, והוא מבטא חרדה קיומית שמניעה אותו ונותנת לו כוחות נפש לכך בעודו לאחר יום עבודה סוחט :

"אני פוחד שאם אני לא אכתוב את זה - מישהו אחר יכתוב. אני לא יכול להרשות לעצמי להיכשל, להיות במקום השני, שיבוא מישהו אחר ויקח את המקום שלי רק כי הוא היה יותר טוב. יש לי גיליון אחד להוציא בשבוע - התחושה שלי שזה הגליון האחרון.

אני בן 39, מבחינתי להפוך להומלס בן 45 כי לא הצלחתי לשמור על מקום העבודה שלי זו חרדה אמיתית. זה פשוט שם בתודעה שלי".

בפרק מספר עשר- - - זו רק אני או ששייקה היה חסר ? התגעגעתי ! אני מוחה ואומרת גלויות - תנו כמה שיותר זמן מסך לגולדן.

לרן יש בעיה חמורה של ניהול כספים : "אני מרוויח מלא כסף ולא מרוויח מזה כלום" - הוא הפקיד 50 אלף ש"ח ולמרות זאת באורח עלום הוא במינוס של 26 אלף, והכספומט מודיע לו שהוא יכול למשוך כרגע 98 ש"ח בלבד.

מה אתה, ילד ? מה זה חוסר שיקול הדעת הזה? לאן הולך כל הכסף ? לדילר / ספק הג'ויינטים שלך ?

(איזה חוסר אחריות. מפתיע, כי אישתו עושה רושם של מישהי עם שתי רגליים על הקרקע, אז איך היא מניחה לזה לקרות.)

הכספומט של ישי , לעומת זאת, מאפשר לו משיכה מיידית בסך 1200 ש"ח - "למשוך כסף זה אחד מהדברים האהובים עליי."

בפרק 11 ששודר אמש, רן עונד טבעת נישואין בגאון ומשווה את עצמו לישו שהלך עם הצלב בגאון בויה דלורוזה.

"אני חוגג את המונוגמיה, אני רק של עידית" , ומציין שמאז שהוא נשוי הוא שם לב שנשים מסתכלות על טבעות נישואים של גברים.

>> אני מאשרת שבמקרה שלי - זה נכון.

כמה דקות מאוחר יותר, אחרי שהוא מתחבק עם איזו מישהי שפגש בעבודה, ומספר על איזו אחת שהתחילה איתו ורמזה לו שיש לה בו עניין גלוי למרות היותו נשוי - הוא מתוודה שבא לו איזה ריגוש חד פעמי : "צריך לשחק כלפי חוץ שזה לא נוגע בך - אבל זה מפרק אותך מבפנים".

"אני שייך לך, הנישואים האלה חונקים אותך , (>> חונקים אותה או אותך, רן ? אל מי אתה מדבר בעצם ?) כל הדיון הוא על זה שלא חזרת לעצמך ".

יצא המרצע מהשק. הנה. היא אפילו לא שמה לב שהוא אמר את זה.

היא היתה כל העת בתודעה כוזבת שמפריע לו שהיא לא עונדת את הטבעת, אבל זה לא היה לב העניין מבחינתו.

היא מציעה להרחיב את הטבעת, אבל הוא לא מסכים, ומעדיף שהם ייפרדו אם תוך חצי שנה היא לא חוזרת לעצמה.

"לא. אני בעד שתקטיני את ההיקפים".

בעצם מה שמפריע לו , כך אנחנו מגלים במהלך הפרק, שעידית לא חזרה למימדי הגוף שהיה לה לפני הלידה, כי כשהיא מציעה שהיא תרחיב את הטבעת - הוא לא מוכן. הוא מעדיף שתסתובב בלי הטבעת , העיקר שתרזה. יש לציין שעידית ממש לא שמנה, היא בסה"כ בעלת מבנה גוף ממוצע, שיש לה אולי כמה קילוגרמים עודפים בבטן, ולא מעבר לכך.

חצוף.

נראה אותך נכנס להריון, וחוזר לגזרה שלך אח"כ.

רן , תן לנשום, בחייך.

הגוף משתנה עם השנים, ואחרי לידה הוא גם עובר טראומה. היא לא יכולה לחזור לגוף של בת 20, תשכח מזה, כי אי אפשר.

פלא שהיא לא מחייכת ? אחרי שהוא מתיש אותה עם הציפייה המוגזמת שלו לסקס כל היום וכל הלילה ("גם אם זה טוב וגם אם זה לא טוב, צריך כל יום. לא מספיק לי פעמים בשבוע, אחרת אני לא אהיה איתה") , עכשיו מסתבר שהוא גם מציב לה דד ליין שהיא תסתום את הפה ותרעיב את עצמה חצי שנה כדי לחזור למימדים שלפני הלידה.

רן , אתה מעייף ובלתי נסבל. אני לא מכירה הרבה נשים שהיו מוכנות להסכים לאוליטימטום שערורייתי כזה.

בקצב הזה אני לא אתפלא אם יהיה לך גם פרק ג'. ואל תגיד שלא הזהרתי אותך. אישית הייתי מעיפה לכל הרוחות גבר שהיה מרהיב עוז להעיר לי על ששמנתי אחרי הלידה, ודורש ממני לחזור למה שהייתי. אני לא כוכבת קולנוע או אחת מדוגמניות העירום ש"חברות" של גולדן מהמגזינים, אני אישה רגילה ואמיתית, יש גבול לציפיות שמצפים ממני לעמוד בהן.

הפעם הגזמת, חצית גבולות, רן.

איזה עלבון, נעלבתי בשביל שתינו, גם בשבילה וגם בשבילי.

הסאבטקסט/המסר שעולה מדבריו הוא שהוא לא נמשך אליה כשהיא ככה, שהיא פחות מושכת בעיניו.

וזו תחושה נוראית לאישה לחוש שהגבר שלה לא מוצא אותה סקסית.

"סקס זה הדבר הכי טוב לפרוק מתחים בין זוג . זה המקום הזה שנגמרות המלים, ואז יש שתי אופציות - מין או מוות.

רוצה מכות ?" (רן שריג)

אחרי הסצינה המקוממת הזו, אילו הייתי עידית, מין זה הדבר האחרון שהיית מקבל ממני.

אתה זה שהיית מקבל (ממני) מכות.

אם לגבייך זה או מין או מוות, אז בשבילך, רן - רק מוות.

זה מה שמגיע לך.

ריד מיי ליפס, רן -

מוות.

לא מין.

הנה סיבה טובה לזעם שלי מהאולטימטום שהציב רן לאישתו.

אתה מבין, רן, אף פעם אי אפשר לדעת לאן זה יוביל.

בבקשה צפה בסרטון על מנת לקבל מושג קצת יותר ריאליסטי.

דרג את התוכן:

תגובות (37)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

רוחשת

רגועה למראית עין.בתוכי הכל רוחש,עולה על גדותיו.

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים