"הישבע לי, שאתה בשר ודם" , תבעתי מהספן, שכן מזה זמן איבדתי תקווה כי ישוב , וחששתי שדמיוני מתעתע בי.

"אינך רואה?",  שאל הספן, והשפיל מבטו אל הגדם. "העובדה שאינני מושלם היא ההוכחה הטובה ביותר".

"אך כשאני מביטה בעיניך  אינני רואה בהן כל פגם", לחשתי.  "אינני רואה את הגדם כלל".

"אם כך, הפגם הוא בעינייך שלך", הניח הספן את כוסו בפסקנות, והשתתק.

במשך דקות ארוכות נותרנו שקועים- הספן בשלו, ואני בשלי, וכשהפך השקט כבד מנשוא, העביר הספן את כרית אצבעו סביב שולי הכוס ,  מחכך אותה בזכוכית עד שעלתה ממנה צרימה מלנכולית שקרעה את הדממה כיבבת חיה פצועה.

"קרבי אלי, מוזגת", הושיט הספן את ידו, ומשך אותי אליו בחבלים נסתרים, עד שיכולתי לחוש את נשימתו על עורי, ולהריח את הבל פיו.  

אצבעותיו ריחפו על קצות עצבי; שולחות בי צמרמורות, עוקבות אחר תווי פני, צווארי, קימור כתפיי, ממלמלות מילים בשפות  שאת שמען לא שמעתי מעולם. בעדינות מופלגת  פרף את כפתורי חולצתי וקילף מעלי את הבד  הדק שהוכתם בקילוחי הארגמן שנבעו מלבי, חושף את הצלקת השותתת, שנמתחה בקו מדויק, ממפתח הצוואר ועד לסרעפת.   

"חיכית לזר..", הפטיר הספן בקול חרישי, מחוספס מאלכוהול ומתשוקה, ואגרופו נקמץ סביב תלתליי, מלפף ומותח, כמבקש לתלוש מעלי את קרקפתי. עיני הוצפו  בדמעות , והספן חדל, אך כשקירב את שפתיו אל פני עד שהיה כפסע בינן לבין שפתי, התמוטטתי אל הרצפה,  נאחזת בעמודי רגליו כשמשון בעמודי התווך, וקברתי את פני במפשעתו.

לפני שהסתלק ,  נשא אותי הספן אל מיטתי, הניח רטייה על מצחי הבוער, ולא עזבני עד אשר שקעתי בשינה עמוקה .