כמה כואבת יכולה להיות תחושת ההחמצה.

מוצאת את עצמי נושכת שפתיים, עוצמת עיניים רק כדי לעצור את הדמעה שכבר מחשבת את דרכה לכיוון הלחי ומשם למורד צווארי. לא נותנת לה לצאת, לא נותנת לה להטביע חותמה, לא נותנת לה להתקיים.

חושבת על מה שעשיתי, מה יכולתי לעשות (או מה יכולתי לעשות אחרת),

משחזרת כל רגע, כל מבט, כל מילה, כל מגע, כל פיסת ריח, כל בת צחוק, כל חיוך קטן שעשה עצמו מרגיע...משחזרת הכל ומדממת פנימה חזק מהלב אל תוך חלל הבטן.

חיה עם זה ביום יום. מנסה להתעלם, לשכוח, להשכיח.

זה לא עובד.

זה תופס אותי כשאני לא מוכנה, זה יכול לקפוץ לי לראש באמצע ישיבה, או באמצע דיון סוער.

זה יכול להשתלט עליי ואז אני מתחילה להכות על חטא.

שוב משחזרת, שוב מפנטזת על איך זה יכול היה להיות רק אם... ושוב מדממת.

בלתי נסבל.

ככל שאני חושבת על זה יותר אני גם מבינה שיכול להיות שבכלל לא מדובר ברגש חזק של אהבה, או שרידים של התאהבות, כנראה שמה שהכי חזק בכל הסיפור הזה זאת האכזבה שלי ממה שהיה, שכנראה מדובר בחוסר יכולת להתמודד עם החמצה.

אבל אם זה רק זה איך זה יכול להיות שזה כל כך כואב, כל כך מענה, כל כך צורב...