לפני כתשע עשרה שנה בבקרו של יום הכפורים, נפטר אבי אהרון ז"ל. בכל בוקר שאני פותח את העתון וקורא את הכותרות.... אני שואל את עצמי היכן האנשים האלו שאבי היה אחד מהם? אני בטוח שאני לא היחיד ששואל שאלה זו.
אז, לכל האנשים ששואלים ומתגעגעים מוקדש השיר שכתבתי ביום פטירתו.

ואני שלא שמעתיו

ואני,

שלא שמעתיו צועק מעולם
מרים את קולו או יוצא בכעסו
יודע, שבאת ליטול את קולו
הססת מעט,    והרבה
ונטלתו בקדושה     וברטט

ואני,

שלא ראיתיו מתנדנד ביושרו
מחפש מלקוחו, סוחר בכספו
יודע,  שבאת ליטול את כבודו
הססת מעט,     והרבה
ונטלתו ביראה       וברטט

ואני,

שלא הכרתיו מעולם
מוציא בבטלה את יומו
יודע , שבאת ליטול את שריריו
הססת מעט     והרבה
ונטלתם בהסוס    וברטט

ואני,

שלא הרגשתיו אלא אוהב
מחפש בכנפיו לעטות מטובו
יודע  שבאת ליטול נשמתו
נטלתה בכבוד בקדושה ביראה בהיסוס
וברטט

יודע אני,

כשירדו מלאכך ליטול את גופו
מצאו נשמה מחכה לבדה
כציפור שרחש כנפיה לא נשמע
וקול ציוצה כשתיקת הבקרים
ועיניה כאור השמש העולה
על בוקר עולם חדש
ונפלא

אבי ז"ל עלה ארצה מריגה לטביה ב-1933 בעקבות בקשתו וע"פ פקודה של זאב ז'בוטינסקי, לעלות לארץ בהתנדבות לשנה. מעין שנת שרות. אבי שהתעתד ללמוד באונברסיטה גרמנית ואף החל לימודיו עלה ארצה אחרי קורס מפקדים בבית"ר וקבל פיקוד על סניף בית"ר הרצליה, שמאוחר יותר הפכו אנשיו ללוחמי האצ"ל. אמי תבדל לחיים שהיתה בגיל העשרה באצ"ל עם אחיה ואחיותיה וחברותיה, הכניסה את מפקדה הישיר תחת החופה, והשאר אחיי ואני ו....