אני זוכרת את המילים המדויקות שלו. עמדתי במרפסת והידקתי את הטלפון למעמקי המוח. ההורים שלי ישבו בסלון. בכל זאת, יום ההולדת שלי. ואני בוכה לתוך הצל של הבניין הסמוך ממרומים של חריצי התריסים. סורי, הוא אמר, אני לא מעוניין בקשר הזה. אולי נדבר בעוד שבועיים שלושה. ואז לא ידעתי כיצד זה יתכן, איך אעבור שבועיים שלושה בלעדיו. בתמימותי האמנתי שעוד נחזור, וחיכיתי. חיכיתי גם כשידעתי שהוא התאהב באחרת. במשך שנה כשלתי בניסיונות להתגבר על הלב שהוא ריסק, ועכשיו, שלוש שנים לאחר מכן, אני כבר לא חושבת עליו יותר. כבר לא אכפת לי אם הוא יודע כמה לילות בכיתי עליו. כבר לא אכפת לי אם הוא יודע שתייקתי אותו תחת "גליץ' במטריקס".

אני זוכרת את המילים המדויקות שלו. התיישבתי במיטה והנחתי את כפות הידיים על המצח, כאילו למנוע את חירותן של הדמעות. בכל זאת, יום ההולדת שלי. ואני בוכה לתוך הסדינים שהחלפתי באותו בוקר, מתחת לצל של זר פרחים שהביא לי. אני לא רואה את זה קורה, הוא אמר, ואני משכתי אותו ביד, גררתי אותו בחזרה למיטה, והתחננתי, והפצרתי, אבל הוא הלך. ואחר כך כתבתי אליו בכעס ובעלבון, איחלתי לו את הרע מכל. אני זוכרת איך חשבתי עליו בהדפות המים באימוני השחייה, נשמתי אותו בכל פעם שראשי עלה מעל לפני המים. וחלפו כמה חודשים, ונפגשנו לארוחת צהריים. ולעוד אחת. ושלשום, שנתיים לאחר מכן, הוא לקח אותי לארוחת הצהריים בפעם המיליון וצחקנו ביחד על דברים שאני יכולה לספר רק לו, כי הוא תמיד מבין.

אני זוכרת את המילים המדויקות שלי. אני עוזבת אותך. זה היה בצהריים. הוא לקח את האופנוע ונעלם. לא היה לי כוח לעוד מריבה. וכשהוא חזר, הסיפור ההוא עם הפסטו. החליט שהוא קונה מכונה וטוחן את העלים. ועמד במטבח וטחן, וטחן, וטחן. ולקחתי את הכלב ויצאתי מהדירה. ובמשך כל הסיבוב חשבתי - זהו. את לא מוותרת לו. גמרנו. ואולי זוגיות זה לא בשבילך. אבל מה אכפת לי, כן בשבילי, לא בשבילי. אני רוצה לעמוד בדירה שלי ולהניח את התיקים על הרצפה. אחר כך אתעסק במה שכן מתאים ולא מתאים לי. ואתמול, ארבעה חודשים לאחר מכן, כמה מילים אחרי מה שבכל זאת היה יום הולדתי, אנחנו שוכבים ביחד על הספה, קצת מדברים, קצת שותקים, ומתנשקים.