אדיק מתגורר באחת מערי הנגב. מאז שעלה מברית המועצות הוא עובד במפעל פאלאס תעשיות שמייצר כלים חד פעמיים. הוא מפעיל מכונה יום יום, מרוויח את לחמו וחוזר הביתה. יתר עובדי המפעל, עולים חדשים ברובם, באים אף הם מדי בוקר (ומדי ערב, המפעל עובד משמרות) להרוויח את לחמם בכבוד, בעבודה מונוטונית ומעייפת.

בתקופת המשבר הכלכלי קיצץ המפעל במשכורות העובדים, בתואנה כי כך נדרש על מנת לשמור את ראשו מעל המים. ההנהלה הבטיחה כי רק המצב ישתפר, והמשכורות תושבנה לקדמותן. העובדים לא התלוננו, מחוסר ברירה ואולי גם מתוך הבנה למצב המפעל. עבר זמן, המצב השתפר, המשבר הסתיים, והמפעל החל מרוויח, אולם המשכורות נותרו מקוצצות.

רוב עובדי המפעל התמרמרו בשקט. אנשים חששו למשרתם אם יתלוננו, ובנגב עדיפה פרנסה מקוצצת על אין פרנסה. לאדיק זה הפריע. הוא התחיל לברר מה אפשר לעשות, ובשלב מסוים הגיע להסתדרות. בהסתדרות הסבירו לו שכל עובד בנפרד חלש מול המעביד, אולם אם יירתמו יחדיו כל העובדים (ולכל הפחות שליש) ויתפקדו להסתדרות, תוכל האחרונה לבוא בדברים עם המעביד ולהשיב את הכספים שקוצצו, באמצעות כוחה הארגוני, הוא כוחם המקובץ של המתפקדים.

אדיק גייס לענין עובד או שנים נוספים, ובזהירות רבה, עקב בצד אגודל, עברו בין העובדים והסבירו להם את האמור בפסקה הקודמת. צריך להבין, שמדובר בעולים מברה"מ בעלי מנטליות חשדנית, שמקורה בארץ מוצאם, אשר באה יד ביד עם חשש מבעל הכח. לאט לאט, טיפין טיפין, עלה בידם לשכנע עובדים נוספים, ושבועיים בערך לאחר מכן התארגנה פגישה בביתה של אחת העובדות.

הפגישה שנערכה בביתה של נאדיה, אחת העובדות, התנהלה מצוין. העובדים גילו עניין בהתארגנות ובמה שביכולתה לספק. להם. אחת העובדות, פאינה, גילתה עניין מוגבר, שאלה והתעניינה, וסחפה בהתלהבותה עובדים אחרים. עובדים רבים חתמו על טפסי הצטרפות להסתדרות, אדיק ישב על שולחן הנשיאות עם נכבדים מההסתדרות, והרגיש שהדברים סוף כל סוף זזים.

למחרת התייצב אדיק בתחנת האיסוף והמתין להסעה למפעל, בדרכו למשמרת ערב. עוד הוא ממתין והנה טלפון מהמפעל. בטלפון, מסבירה לו הפקידה כי אירעה תקלה במכונה שלו, ולכן הוא יוצא לחופשה מיידית עד לתיקונה, ואין לו מה להגיע למפעל. בד בבד, קיבלה פאינה הודעה על יציאה לחופשה, בתואנה אחרת.

אדיק מאד הופתע. כבר שנים הוא עובד במפעל וגם כאשר המכונה עליה עבד הושבתה, נמצאה לו תמיד תעסוקה אחרת, שלא חייבה ניצול מאונס של יתרת החופשה שלזכותו. אבל כששמע על פאינה, וכששוחח עם נאדיה ולמד שהיא מסתובבת במפעל בליוויי צמוד ומעקב של ההנהלה, שלא מתירים לה לשוחח עם איש, הבין מה שקורה.

מאותו רגע ואילך החלו העניינים להתגלגל במהירות. בסוף אותו שבוע יצאה גם נאדיה לחופשה מאונס בתואנה של "עודפי ייצור". בינתיים, בעוד אדיק וחבריו פעלו בהחבא, בשעות הארוחה, בערבים, על מנת שלא להפריע לעבודה במפעל, עברו זוגות זוגות של מנהלים במפעל, בשעות העבודה, בין העובדים ואיימו עליהם שאם לא יבטלו את חברותם יבולע להם. אבל לא היה בכך צורך. המסר עבר באופן חד עם הוצאתם לחופשה כפויה ומיידית של אדיק ופאינה, ועם שאירע לנאדיה.

לבניין ההסתדרות בבאר שבע החלו לזרום בקשות לביטול חברות שהועברו בידי המפעל. באחד המקרים, הוסעה עובדת לבניין ההסתדרות, נהג-מנהל במפעל ממתין לה למטה, והיא מגישה בעצמה את טופס ביטול החברות. תוך זמן קצר איבדה ההסתדרות את יציגותה (זכותה לייצג את העובדים במפעל שנקנית מכוחן של חתימות למעלה משליש מהעובדים) במפעל.

ההסתדרות פנתה לבית הדין לעבודה. תקצר היריעה מלתאר את ההליך המשפטי, את התרגילים והתעלולים בהם נקטה ההנהלה על מנת לטשטש את פעולותיה הבלתי חוקיות, תחילה טענה שהתקלה ושתי ההוצאות לחופשה הן עניין מקרי, והעובדה שאירעו יום לאחר האסיפה גם היא פועל יוצא של אותה מקריות צרופה. לאחר מכן טענה שבמפעל שכל שטחו מכוסה בידי מצלמות, ההנהלה לא ידעה שעוברים מנהלים זוטרים ומחתימים עובדים על טפסי ביטול חברות. עוד נטען כי התקלה במכונה אותנטית, כי אדיק נאדיה ופאינה הם עובדים בעייתיים משמעתית לאורך זמן, ועוד ועוד. אבל לא באתי להרחיב על ההתנהלות המשפטית, רק על העובדות. די אם נאמר כדי לספק את הרובריקה המשפטית, שכל פעולה של מעביד לסיכול התארגנות עובדיו במסגרת ארגון עובדים היא אסורה על פי חוק, ועל פי התיקונים האחרונים לחוק, גם מחייבת בפיצויים משמעותיים.

בשבוע שעבר, ביום 5.9, נתנה השופטת הופמן מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע את החלטתה בסק (ב"ש) 37371-01-10‏ , ההסתדרות הכללית נ' פאלאס תעשיות. ‎‎בפסק הדין, קבעה השופטת הופמן במפורש כי המפעל פעל לסיכול התארגנות עובדיו בפעולות המתוארות לעיל ואחרות. היא קבעה שעל ההנהלה להתיר פעילות ועד בחצריה, ולרבות לאפשר לנציגי העובדים גישה ללוח המודעות. כן היא קבעה שיש להשיב לאדיק ופאינה, וגם לנאדיה אשר הוצאה לחופשה מאוונס מספר ימים אחריהם, את ימי החופשה. השופטת הופמן דחתה את דרישת ההסתדרות לפיצוי כספי מצד המפעל, ולחיוב אישי של מנכ"ל המפעל בגין המעשים המפרים.

פסק הדין יפה מאד ומסקנות כה חותכות כמנוסחות בו אינן ניתנות כדבר שבשגרה. יחד עם זאת, הוא ניתן שמונה חודשים לאחר קרות האירועים. שניים משלושת העובדים הנ"ל "הבינו את הרמז" ופרשו מעבודתם במפעל, אותו ראו כבית. אין מי שיחתים את העובדים מחדש על טפסי ההתפקדות, וספק אם מישהו יחתום נוכח המסר הכה חד משמעי שעבר מן ההנהלה. ההתארגנות במפעל מתה, ועימה גם שאיפותיהם של כלל העובדים שייעשה צדק ויושבו להם הכספים שקוצצו ממשכורתם. המפעל קיבל "נו נו נו " בפסק הדין,  אבל לא ספג כל חיוב כספי משמעותי כפועל יוצא. לא נעים - לא נורא.

בתי הדין לעבודה אינם מצליחים להתמודד ביעילות עם הפגיעה בהתארגנות. לאחרונה ניתנו מספר פסיקות חשובות של בית הדין הארצי בעניין, המקשות את דרכם של מעבידים המבקשים להתנכל להתארגנות (כך בעניין הוט וק.א.ל, למשל), אולם במספר לא מועט של מקרים אחרים, ניתנים פסקי הדין כאשר המצב בשטח כבר השתנה, דעת העובדים שטרם זכו לטעום מדובשה של ההתארגנות כבר הוטתה חזרה, אם בשידול ואם באיומים, ועד שניתן פסק הדין כבר "אין עם מי לדבר", והוא הופך לאות מתה בפנתיאון פסיקת ההתארגנות הישראלית. פסק דין נאור שמרים על נס את זכויות העובדים החלשים, כמעט ללא כל השפעה בשטח.

עוד בפוסט הבא.