גבריאל דוויט היה אתיופי, עני ואזרח. בגלל זה לא שמענו עליו עד אתמול. לגבריאל דוויט אף אחד לא כתב שיר, אף אחד לא הפריח בשבילו בלונים ואפילו לא תלו בשבילו שלט. שלטים עולים כסף. אז לפי מה אנחנו בוחרים את הנעדרים שלנו? סגל א' של הנעדרים כולל כמובן את רגב-גולדווסר-שליט-ארד. גיא חבר הצליח להיכנס לרשימה בזכות קמפיין נמרץ של אמו, שבמרכזו האפשרות שהוא מוחזק בידי הסורים. חייל נעדר סתם, זה פשוט לא סיפור. החברה הישראלית מרכיבה את רשימות הנעדרים שלה לפי קרבתם של הנעדרים ל"אנחנו" הדמיוני וכן, גם לפי היכולת של המשפחות ליצור רעש תקשורתי. הבעיה היא שעניין תקשורתי נוצר רק אם יש סיכוי שהנעדר מוחזק בידי האויב. הקמפיין של משפחתו של מג'די חלבי לא יוצא מגבולות עיר הכרמל. בידיעה האחרונה שהתפרסמה בעניינו בווי-נט, לפני שנתיים וחצי, אומרים אנשי מצ"ח והמשטרה כי החייל "נפקד מספר פעמים בעבר" וכי "האפשרות שנחטף אינה גבוהה". אה ככה? לא מעניין. ישנם כמובן, נעדרי סולטן-יעקב. גם הם נשארים בתודעה רק הודות למאמצים בלתי נלאים של בני משפחה, אם כי כאן קשה לבוא בטענות אל התקשורת על חוסר עניין – בכל זאת, עבר חצי יובל. אבל גבריאל דוויט אפילו לא היה חייל בעת שנעלם, מה שהוציא אותו אוטומטית כמעט מכל הרשימות. והוא גם לא היה נערה שאולי נחטפה (כמו דנה בנט) ולא ילד. הוא היה בסך-הכל עוד חבר בקהילה השקופה של יוצאי אתיופיה. דוויט הודר מהחברה הישראלית עוד כשהיה כאן. הוא לא היה צריך לטבוע בים כדי שלא נראה אותו. בידיעות אחרונות כותב צבי אלוש, ללא בושה, כי "כבר 3 שנים שמשפחתו של גבריאל אבבהו דוויט הופכת עולמות בחיפושים אחריו". באמת, אלוש? אז איך זה שהעולם לא התהפך? איך זה שאתה, אלוש, לא כתבת עליהם מילה בכל שלוש השנים האלה, לא הרמת טלפון לקצין משטרה לשאול אם יש לו פרטים חדשים? ואל תגידו לי שאין כאן סיפור. האב נהרג, האח התאבד והאח השני נעלם – אלו בדיוק חומרי הטלנובלה שביד"א מחפשים בנרות. אבל את משפחת דוויט אף אחד לא סופר אפילו כשהם כאן, על אחת כמה וכמה כשהם מתים או נעלמים. אם אשה מהמשפחה היתה נרצחת ע"י בעלה, היו אולי כותבים על זה. מוות אחר – פשוט לא מתאים למסגרת. מבין שורות כתבתו של אלוש עולה גם היחס המשטרתי כלפי המשפחה. לפני יומיים קרא להם קצין המשטרה לתת דגימות רוק, ואפילו אז לא מצאו לנכון לעדכן אותם בהתקדמות החקירה. "הבנתי שאם מבקשים מאיתנו רוק זה בשביל להשוות עם גופה שמצאו. גם אמא התחילה לחשוד...". המשטרה לא גילתה. המשפחה לא שאלה. הם רגילים לזה שלא סופרים אותם. הנה הצעה לסדר למערכות החדשות: אולי בין "העסקה הקטנה" ל"עסקה הגדולה", בין יובל ארד לסמדר הרן – תמצאו קצת זמן ועמודים בשביל משפחות כמו משפחת דוויט. כמה כאלה עוד יש שאנחנו לא יודעים עליהן בכלל? לא, הם לא ירימו טלפון למערכת לספר את הסיפור שלהם, גם לא יקבעו פגישה עם שגריר גרמניה. אתם תצטרכו ללכת ולאתר אותם לבד. תדמיינו שאתם עיתונאים. |
תגובות (3)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה!
לגבי נושא השבויים הנעדרים והחטופים
בעידן היום מי שיוצר יותר גלים ורעש הוא זה ש"נתפס בעדשה"
אם אתה לא צועק מספיק אתה פשוט לא קיים בתקשורת.
זו בעיה.
מצד שני, אולי העובדה שלא יצרו רעש שכזה סביב המקרה
אפשרה את ביצוע העסקה באופן מהיר יחסית ובמחיר הנתון.
אולי אם היה רעש גדול יותר, העסקה היתה נדחית והיו מערימים עליה
קשיים רבים יותר?
מעניין לעניין באותו עניין
לפני כשבוע הייתי בהופעה לילדים במתנ"ס המקומי.
המחירים של הכרטיסים היו לא זולים
ודי ברור שהמופע היה בלתי ניתן להשגה לאוכלוסיה החלשה בישוב.
תוך כדי המופע כמה ח'ברה אתיופים (בגילאי העשרה) הציצו לאולם.
אולם לא נתנו להם להיכנס ללא כרטיס.
המחשבה על כך שההופעות האלה צריכות להיות מסובסדות
או שגורמי חינוך ביישוב צריכים לאפשר לאוכלוסיה החלשה כלכלית
לרכוש כרטיסים מוזלים כדי שילדיהם יוכלו ליהנות ממופעי תרבות שונים
(ומסתבר שלא רק לילדים קטנים יש צורך בזה, עובדה שבני עשרה
גם כן חשו צורך לראות ולהציץ).
האמת שיצאתי מכל הסיפור ממש בעוגמת נפש.
בעבר ניסינו לדבר עם המתנ"ס על הנושא
ושאלנו מדוע אין כרטיסים מוזלים או סבסוד
דרך המועצה המקומית/תרבות לעם/משרד החינוך/החברה למתנ"סים
אך לא ידעו מה להשיב לי.
והתחושה היתה שמדובר בעסק מסחרי ואין כל עניין חינוכי ציבורי.
מאז אני חושבת איך אפשר לנסות ולפתור את הנושא.
אני אשמח לרעיונות.