לפני הכניסה אני קצת מתרגש. הבר כבר חצי מלא, ולפני שאני מספיק לתהות אם אזהה אותה אני מבחין בה. השיער חלק במקום מתולתל, והישבן קצת גדול יותר, אבל חוץ מזה היא נראית בדיוק אותו דבר.
מתחבקים, נשיקה על הלחי, מבוכה. לא דיברנו מאז הצבא, ולך תדחוס עכשיו שני עשורים לשיחה על בירה מוקדמת. מתחילים עם הפרטים הטכניים. כמה ילדים יש לה, כמה לי. מדברים על בני הזוג. עבודה. ושותים, והאלכוהול עוזר לנתב את השיחה הלאה. לזכרונות. לחדר הנעול שלה בבית ההורים, לפאב ההוא, לכל מה שהיה בינינו. והיא מצחקקת במבוכה ונשענת עלי קצת, ואני פה ושם מניח יד על זרועה. קם לענות לטלפון, וחוזר ומניח יד על הגב שלה, והיד נשארת שם קצת יותר מדי.
ואחרי שעתיים היא כבר צריכה לחזור ליישוב בשרון, מחר עובדים. אני מלווה אותה לחנייה, ואנחנו מתחבקים קצרות. ואומרים שצריך לעשות את זה שוב. ותכף היא נוסעת, אבל היא פתאום מחבקת שוב, ומגישה לחי לנשיקה, אבל משהו לא מסתדר, ואיכשהו קצוות פה נוגעות בשפתיים, ופתאום החיבוק מתהדק, והלשון שלי חודרת לפה שלה, ואנחנו מתנשקים בלהט. הידיים שלי נעות על הגב שלה, ואז יורדת למטה וחופנות, היד שלה על העורף שלי, והשנייה על הכתף, ואז יורדת על החזה, בטן, מלטפת את הזקפה מעל הג'ינס.
אני מצמיד אותה חזק יותר, מכניס את היד אל מתחת למכנסיים שלה, והעור שלה חלק וחמים ונעים.
היא מתנתקת, נושמת רגע. ואז אומרת שהיא חייבת לזוז. אבל חייבים להיפגש שוב. חייבים. |