יושבת כאן ודומעת. סרט תעודי על בית ספר אחד מיוחד של ילדים שנפלטו מכל מסגרת ומורים שהגיעו לשם, לבית הספר מקריירות ענק והכל בשם אהבת הילדים האמונה בהם הרצון לשאת אותם על מגש הכסף לטעת תקווה את הסממן הראשון שיגרום להם להתחיל להאמין בעצמם לאחר חיים שלמים של שרידה, של חוסר חלומות, של צורך להתקיים בלי כל נפש, בלי כל זיק. ילדים שפשעו פשוט כי לא נשאר להם מה להפסיד. רואה את הדברים ונזכרת...היום לפני חמש שנים חיבקתי אותן. היתה לי הזכות שרק מעטים זוכים לה. להכנס לעולם כל כך זר לי. להכנס אל מעוז החרדיות ולהפוך לחלק מ... בתחילה היה חשד הדדי. היה להם קשה להתרגל לשערי האדום היה להם קשה עם החצאית ששמתי לכבודן מעל מכנסיים (רק בכדי לכבד אותן) היה להן מוזר לראותני נכנסת עם בעלי החיים שלי אל חדר המורות, בדיוק לאחר ברכת המזון בכדי להציג להם את עולם החי ונפלאותיו. אט אט התנפצו מיתוסים הדדיים. הן לגבי התפקרותי ואני לגבי פיאותיהן וחיתוך דיבורן הכל כל שונה מעולמי האפיקורסי. אבל מעבר לזה, שם בפנימיה המופלאה מלאת הפמיניסטיות המוזרות הללו, חרדיות במלוא מובן המילה והסממנים, גיליתי אחיות, גיליתי פתיחות אין קץ. פרוייקט לשיפור המרקם החברתי של בנות צעירות בבית ספר יסודי, שזקוקות ללמוד איך לאהוב, זו את זו, את עצמן ואני העוף המוזר מגיעה אליהן, אל הילדות היקרות הללו שלי עם בעלי חיים ומלמדת אותן איך לגעת, איך להתחשב בצרכים של יצורים חסרי אונים ותלותיים לחלוטין. מדריכה איך לקחת אחריות ולדאוג לרווחתן של החיות בפינת החי ממלאת אותן דרך החוסר פורמליות בחמלה, בתחילה כלפי החיות אחר כך אט אט גם זו כלפי זו. המון רגעי שבירה המון רגעים קשים של התרסה מצידן ובין לבין תחילת ניצני שינוי אמיתי, פנימי, עמוק. חמש שנים עברו מאז הפרידה. חלקן מסיימות עוד מעט תיכון. מה עלה בגורלן של הבנות של המורות האהובות הללו האם סלחו לי שכך הגעתי לחייהן ועזבתי? הייתי חייבת לשוב אל חיי הייתי בפרשת דרכים ומעבר בחיים. הן לא יודעות, אבל לפני שנתיים, קראתי לבתי בשם, אחד השמות שכל כך התגעגעתי לשמוע שכל כך רווח בקהילה הזו. איש לא יודע מדוע נקראה כך בשם אך את ההשפעה שהיתה לכן על חיי אשא איתי לעד. אתן האמיצות פורצות הדרך, המוזרות, האוהבות, החמות שאימצתן אותי אל חיקיכן, כאילו גורלנו לעד ישאר דומה והוא כזה, אתן בחרדיותיכן הקיצונית לכאורה אתן שלימדתן אותי לראות את האדם באשר הוא בלי לשפוט, ביום בו נפלו החומות החיצוניות בינינו. ילדות שאת פניכן אני זוכרת כה בהיר ואתכן נשים שבסופו של דבר שיגרת יומנו השונה אילצה אותנו להפרד לעד...יש בינינו מרחק תרבותי לפעמים, אבל מעולם לא פגשתי נשים כה דומות לי וכנראה שלעולם גם לא אשוב לפגוש.
אוהבת גלית
|