כותרות TheMarker >
    מעבר ל-
    cafe is going down
    ';
    TheMarker Cafeחנה אקרמן-חן בטבעמילים שנוגעות...קדרו שמיים...על יום הכיפורים שלי ועל המלחמה ההיא ...

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    פוסטים פופולאריים

    פוסטים אחרונים

    תגובות (81)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      5/5/14 13:09:
    פוסט שכתבתי על משה, באתר "במה חדשה", באחד מימי הזיכרון הכואבים: http://stage.co.il/Stories/333028 וגם זה: (מוקדש למ.א. = משה אסטרייכר) http://stage.co.il/Stories/410142
      5/5/14 13:04:
    חנה, אנחנו לא מכירות. אבל אני הכרתי היטב את משה אסטרייכר, שירתנו יחד בבסיס, והיינו חברים כשנה... זאת הייתה אהבת נעורים שלא תישכח לעולם, גם אחרי כ-40 שנה הוא חקוק בליבי לנצח. תודה על הפוסט שנקלעתי אליו דווקא היום, ביום הזיכרון - שלעולם יהיה מוקדש לו בתוכי
      24/4/13 03:48:
    ביום הזיכרון אחי היה נוהג לנסוע לבית הקברות הצבאי בחיפה לבקר את החברים שלו. בין השאר הוא ביקר גם את מוישלה. עשה זאת בשבילי ובשבילו. אחי אהובי נפטר לפני שנתיים ואין פוקד בשמי את הקבר. פרח
      15/4/13 01:37:
    הוא היה עדין ומתוק. הוא היה מוכשר ומיוחד. כל כך צנוע. כל מי שהכיר את מוישל'ה אהב אותו. הפעם האחרונה שראיתי אותו היתה בחוף הים בחיפה, כשבוע לפני אותה מלחמה נוראה. קשה להאמין שעברו 49 שנים מאז. יהי זכרו ברוך, פרח
      8/12/12 23:51:
    ורציתי להעיר לגבי מלחמת לבנון שהתדפקה אז בדלת כפי שאת מספרת: היא לא "פרצה" אלא ישראל "הפריצה" אותה. מלחמה מיותרת (כדי להימנע משיחות עם אש"ף מה שממילא בא) בדיוק כשם שמלחמת יום כיפור היתה מלחמה מיותרת בגלל מחדלים פוליטיים וטקטיים. שרשרת המלחמות לא פסקה מאז ולא תיפסק כל עוד ישראל תתעקש על הכיבוש המתנחלי. צריך לומר את הדברים האלה כדי שלא יהיה צורך בעוד רשימות מרגשות מן הסוג הזה, כדי שיתנו לצעירים בארץ הזאת לחיות ולא למות.
      25/9/12 22:43:

    מלחמה מיותרת, מלחמה ארורה
    עוד מלחמה מיותרת בתולדות מלחמות ישראל
    http://www.nuritha.co.il/a350984-1973-הדרך-למלחמה-יגאל-קיפניס-ספר-עיון

      25/9/12 21:49:
    משהל'ה אסטרייכר למד איתי. היה משחק כל הימים כדורגל או כדורסל לא זוכרת ושעורים לא הכין. אח"כ היה מדריך בצופים ונהיה רציני. גבעולי עם פנים יפות, עדינות, ילד מקסים
    כמה מוזר..
    אני מטיילת כאן מזה זמן מה, לפעמים כותבת.
    קיבלתי את רשימתך מגיסתו של משה אסטרייכר, שהיא חברה טובה.
    הרשימה הזו שלך מאד מרגשת, ומצמררת.
    אני מכירה היטב את אחיו שלא הפסיד יום זכרון אחד בבסיס חיל האוויר עם בניו, ועם פנינה חברתי הטובה.
    יום העצמאות עבורם תמיד מהול בעצב עמוק, גם כשניסינו לחגוג כמו כולם סביב המנגל בחצר, זה היה שם תמיד, האבל תחושת ההחמצה, הגעגוע שלא כבה.
    סגרת מעגל, לא דיברתי עם פנינה וישראל, אבל אני יודעת שהם מודים לך על הרשימה הזאת.
    מיכל
      10/10/10 15:58:
    שלום; אני הייתי חבר הטוב ביותר של משה'לה בבית ספר, בקורס הטיס ובח"א - עד נפילתו. אני יודע עוד כמה דברים בהקשר. צלצלי אלי - גיורא.
      28/9/10 02:06:
    מאד מרגש
    בברכה אמנון
      27/9/10 10:00:
    למרות הפוני ורוח שטות וצליפות הזמן את עדיין אישה יפה ורגישה (רגישות היא סוג של תבונה בבעלותה של בודדים), להפליא וכשאני, בוגר המלחמה ההיא קורא את דברייך, אני מגמגם מרעד ובא לי לחבק אותך.
    רון
      24/9/10 18:26:
    קראתי בנשימה עצורה והזדהתי עם תחושת חוסר האונים האבדון והעצב, וגם עם הרצון להכיר ולהוקיר. אנשיפ יקרים מפז שלא ישובו עוד. ויש לכל מי שנגע בהם רצון עז להותיר משהו מהם אצלנו, משהו ממורשתם ומזכרם. תודה לך שביטאת את התחושות הפנימיות והעלת את הסיפור המרגש הזה.
      23/9/10 20:02:
    חנה, כתיבתך מופלאה ומרגשת. המחווה הזו שלך יפה מאוד. תבורכי.
      23/9/10 18:14:
    מלחמת יום הכיפורים צרבה צריבה חדה בליבותנו.
    הקושי הוא שלא כולם הגיעו לתובנות, שהחיים כאן אינם ברורים מאליהם.
    יש גם דור חדש, שמצד אחד איננו מכיר וחש את הטראומה של אותה מלחמה,
    וכמו שהפצעים מאותה מלחמה נפערו בנו, מאז ישנה היפרדות של רבים מהקשר בין האדם לארצו.
    הפוסט שכתבת מרגש ומשקף את הקשר שקיים בין האנשי כאן גם אם ירצו בכך וגם אם לאו.
    שתהייה לנו התבונה להבין שעלינו להיות יחד ולא להתפצל כי הקשיים מסביבנו קשים יותר מאשר דעה פוליטית כזו או אחרת.
    יואב
      20/9/10 16:19:
    מענין מרתק והיתי אומר גם עצוב .
    גם זה צריך לפעמים
    ועכשיו
    תני לנו צליל של שמח :) *
      19/9/10 09:08:
    תודה
    בכל שנה אנחנו זוכרים פחות
      18/9/10 23:26:
    יפה ומרגש . תודה
    זה עתה סיימתי לצפות במשדר המיוחד בערוץ הראשון. משדר חזק. במהלכו לא יכולתי להתאפק ובכיתי. בהתחלה בדממה ואח"כ בקול.
    בן דודתי שלי, דני גילת, הוכרז כנעדר באותה המלחמה.
    עד עצם היום הזה איננו יודעים מה קרה, האם נמלט מהטנק, מה עלה בגורלו. והכאב המלווה את דודתי ואת שני בני דודיי חדר את הטבעת המשפחתית ועבר גם אלינו, בנות הדודה שהיינו אז ילדות בנות 8 ו:3.
    המלחמה הזו הייתה איומה. אבל הרי כולן גרועות וצורבות באותה מידה...
    ולוואי ויגיע כבר השלום למדינה, שידעה כל כך הרבה הרוגים ופצועים!
      18/9/10 22:08:
    ריגשת.
      18/9/10 20:59:
    חנה,
    כמו ונכנסתי למכונת הזמן......

      18/9/10 20:12:
    מעניין וסוחף.
    מסע נוסטלגי כואב.
      18/9/10 20:07:
    תודה ששיתפת
    בארצנו הקטנה כאב השכול וכאב המלחמות נוגע לצערי בכל אחד ואחת מאיתנו גם אם לא באופן ישיר.
    שנדע רק שימחה ואושר.
    שנה נפלאה
    מירי
      18/9/10 11:27:

    מקום קבורתו של סרן משה אסטרייכר זכרונו לברכה

      18/9/10 11:07:
    מרגש מאוד,
    תודה!
      18/9/10 06:11:
    פוסט מרתק, מזכיר ומעלה נשכחות וגם הרהורים נוגים בלבי *
      17/9/10 20:35:
    בטוחה שבקשת הסליחה שלך תתקבל!
      17/9/10 19:22:
    פוסט מ ר ת ק.

    בסגנון קולח, ברגישות וברוב רגש, סיפרת לנו את סיפור חיינו. רוב בני דורנו נושאים עימם את זכרם של נופלים שהכירו אישית או הכירו מרחוק, את, חנה בכישרון רב ערכת תחקיר אודות הטייס "שלך" של כולנו, שנפל בקרב, אשר לא הכרת.

    גם אם לא עלה בידך להביא את סיפור חייו ,בשל אילוצצים אובייקטיבים, הרי הפוסט היפה הזה, עם הציטוטים אודות הטייס סרן משה הסטרייכר, היה מחווה אמיתית ומרגשת מאין כמותה.

    יהי זיכרו ברוך.

      17/9/10 19:03:
    יהי זכרם ברוך
      17/9/10 18:47:

    שיר הרעות
    מילים:חיים גורי
    על הנגב יורד ליל הסתיו
    ומצית כוכבים חרש חרש
    עת הרוח עובר על הסף
    עננים מהלכים על הדרך
    כבר שנה, לא הרגשנו כמעט
    איך עברו הזמנים בשדותינו
    כבר שנה, ונותרנו מעט
    מה רבים שאינם כבר בנינו

    אך נזכור את כולם
    את יפי הבלורית והטוהר
    כי רעות שכזאת לעולם
    לא תתן את לבנו לשכוח.
    אהבה מקודשת בדם
    את תשובי בנינו לפרוח.

    הרעות,נשאנוך בלי מילים
    אפורה עקשנית ושותקת
    מלילות האימה הגדולים
    את נותרת אדירה ודולקת.

    הרעות: כנערייך כולם
    שובבשמך נחייך ונלכה
    כי רעים שנפלו על חרבם
    את חייך הותירו לזכר.

    אך נזכור את כולם
    את יפי הבלורית והטוהר
    כי רעות שכזאת לעולם
    לא תתן את לבנו לשכוח.
    אהבה מקודשת בדם
    את תשובי בנינו לפרוח.

     

      17/9/10 18:32:
    כאב שכול אני נרגש גם בלי להכיר אותך או את סרן משה אסטרייכר ז"ל.
    כאדם ולא דתי במיוחד, אני בטוח כי המחילה והסליחה שבקשת תתקבלנה ותאומצנה בחום.
    תבורכי.
      17/9/10 17:32:
    מרגש.
    סגירת-מעגל.
    ואין לי מילים נוספות...
    תודה לך, על ששיתפת.
      17/9/10 17:21:
    כתבת מדהים
    ומעמקי הלב.
    יהי זכרם ברוך...
      17/9/10 17:05:
    מרגש כל כך, חנה...
    עכשיו אני נשארת בלי מילים....
    גמר חתימה טובה!
      17/9/10 15:19:
    ריגשת אותי בכנות, במעגלים ובחיפוש שלך
    גמר חתימה טובה לכולם
    ושנה נהדרת
      17/9/10 15:12:
    פוסט מכובד ומכבד
    אם זה יקל קצת, אומר לך שבמותם צוו לנו את החיים זו לא אמירה נבובה או תלויה באויר
    מילגה, אזכרת שמו זו בדיוק הכוונה
    נחיה חיים בריאים ושלמים ונזכור שנתנו לנו מלגת חיים בהקריבם את עצמם
    ניתן לאתר את מקום נפילתו קחי לשם ילדים, נכדים ולימדי איתם על גיבור אחד
    עוד לא מאוחר!
    שנה טובה,
    אמיר
    http://cafe.themarker.com/post/1777176/
      17/9/10 14:04:
    תודה על מה שכתבת,
    יש לי דמעות בעיניים.
    אני מנסה גם לעשות משהו כדי לזכור את השניים שהיו איתי אז בצבא ונפלו.
      17/9/10 12:05:
    יפה מצידך שלא שכחת אותו.
    שתהיה לך אחלה שנה!
      17/9/10 08:58:
    חנה יקרה
    קראתי בנשימה אחת את הפוסט המרגש והכל כך ישראלי
    שמאפשר לכולנו להתחבר בזכרונות פרטיים.
    הענקת מילגה היא דרך נפלאה להנצחה .
    אני בטוחה שהפוסט הזה מהווה דרך נפלאה להודות למשפחה ומקווה שיצליח להתגלגל לידם.

    שנה טובה וגמר חתימה טובה,
    אירית
      17/9/10 08:05:
    מדהים
    ...ומרגש
      16/9/10 23:04:
    חנה"לה
    כרגיל..פוסט מדהים ..מאלף...ומלא רגש
    שנה טובה ומאושרת
    גמר חתימה טובה
      16/9/10 22:40:
    בקשת סליחה שלך מרגשת כך כך, אמיתית ומכל הלב.
    יהא זכרו של סרן משה אסטרייכר ברוך, ביחד עם זכרם של שאר הנופלים למען הארץ הזאת, ולוואי ולא נדע עוד מלחמה !
      16/9/10 22:36:
    חנה יקרה,
    כתיבתך מאוד מרגשת.
    יהי זכרם ברוך.
      16/9/10 21:40:
    הייתי שם ועד היום אני נכה ופגוע. כתיבתך מרגשת אותי במיוחד.
    חג שמח
    רון
      16/9/10 20:52:

    "מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים" הלוחמים ובינהם סרן משה אסטרייכר ז"ל נלחמו בחירוף נפש על חיי העם ועל חיינו כאשר היינו ילדים ונערים, בזכותם הגענו עד הלום. כמה יפה להנציח נופל בקרב על ידי הענקת מלגה לבוגרי בית הספר התיכון בו למד. אכן ההנצחה עשתה את שלה ואת בכתיבתך המרגשת הצפת בשנית את הזיכרון.
    מדהים איך הזמן לא משכיח אלא מעמיד בפרספקטיבה אמיתית יותר כמה צעירים היו הנופלים, וכמה חיים הם איבדו.

      16/9/10 20:40:
    יהי זכרם ברוך
      16/9/10 20:29:

    כרגיל, הכתובים שלך מאד מרגשים, את יודעת להביע את ההרגשות והרגשות שלך בצורה מופלאה.

    כמו שכתבו כאן כמה לפני, לכל אחד מאיתנו, זכרון עצוב ממלחמה זו או אחרת,  אנחנו לצערנו בסטטוס של :  " כל העם צבא -  כל הארץ  חזית "

     

    גמר חתימה טובה חנהל'ה ורק בשורות טובות!!

     

    פ י ק י  ( חני)

      16/9/10 20:03:
    ריגשת בכתיבתך ותוך כדי גם הצלחת להקים למשה אסטרייכר ז"ל מצבה מכובדת כאן ....המועקה ביום זה רובצת על כולנו, בין אם הכרנו אדם שנפל או במזל רק נפצע או שלא, כי הרי כולנו משפחה אחת....ובקשת סליחה מהלוחמים ומשפחותיהם היתה אמורה להגיע אז בתום המלחמה עת הוקמה ועדת החקירה אך כלל לא בטוח שמישהו ניסה לבקש אלא היו כאלו שרק ניסו לטייח ולהטיל את האשמה על האחר....הלוואי שנדע ימים טובים מאלו ושקולות שלום יעלו ויגברו על רעמי מלחמה וגמח"ט לכולנו!!!
      16/9/10 19:46:
    פוסט מרגש מזדהה איתך

    פוזית*
      16/9/10 18:56:
    מרגש , נוגע, השאיר אותי ללא מילים...
    נשאר רק לככב
      16/9/10 18:48:
    תודה חנה על הזכרת נשמה יהודית שנפלה כדי שנוכל להמשיך את המדינה היהודית היחידה.
    אני למדתי בביה"ס של הקבוץ הדתי בקבוצת יבנה.
    היינו כ-40 תלמידים ותלמידות. 4 מחיילינו נהרגו.
    הראשון חברי הטוב עזרא אשר, בן קבוצת יבנה. בן 19 היה כשנפל בקרב "ארץ המרדפים" עם עוד חמישה קצינים וחיילים מגדוד 50 של הנח"ל המוצנח . המחבלים הרגו אותם מאחורי ערביה מינקת בפתח מערה. ערב ראש השנה תשכ"ט . 9/1968 .
    אחינו עזרא אשר , שנקרא על שמו, הגשים חלום אימו בו חזתה את מותו בקרב, עוד ערב לידתו.
    שלשה חברי כיתתי נוספים נהרגו במלחמת יום הכיפורים.
    עמנואל בינישו, בן ניר עציון, מסיירת שקד. בעז לוין והרשקו, בני מושב מירון, שריונאים נהרגו בקרבות רמת הגולן.
    יהי זכרם ברוך !
      16/9/10 18:26:
    פוסט יפה ומושקע אהבתי ,חתימה טובה ושנה טובה!
      16/9/10 17:24:
    פוסט יפהפה מרגש במיוחד!!
    ראוי להכניס אותו לספר זכרונות גדול של ספורי וחיילי המלחמה ההיא.תודה.
    חן יקרה,
    ריגשת אותי בפוסט הזה לזכרו של סרן משה אסטרייכר ז"ל שנפל בקרב במלחמת יום הכיפורים. המלחמה הזאת היא הפצע המשפחתי שלנו. ארל'ה בפי המשפחה, אריה ינקוביץ בפני חבריו ומפקדיו היה חובש קרבי בחווה הסינית בפלוגה עליה פיקד אריק שרון. ארל'ה שלנו היה נשוי חודשיים ונהרג במלחמה, הוא הניח אישה ללא ילדים. לא הספיק. המלחמה ההיא קטפה אותו מבלי שהצליח להגשים את חלומותיו.
    "אלוהים, אלוהים, לו אך ברכת להם חיים", אז היו עמנו והבכי ,הצער והכאב לא היו מתדפקים על דלתות לבבנו.
    אני חושבת שזו דרך נהדרת לשחרר את כאב הבטן והמועקה הנלווית אליו בכתיבה. תודה עמוקה שנתת לי להכיר את סרן משה אסטרייכר ז"ל, הוא לא רק שם, הוא פנים ולוחם שנפל בהגנה על המולדת.
    יהי זכרו ברוך !
    גמר חתימה טובה
      16/9/10 17:04:
    את הפוסט כתבת בדם ליבך סרן משה, שהוא מלאך, מקבל את סליחתך. כי ככה זה מלאכים הם משתפים פעולה עם האמת
    פוסט מרגש (הגם שארוך לטעמי) הפותח וסוגר מעגלים.
    תודה שהבאת את סיפורו של סרן משה אסטרייכר ז"ל.
    חשוב לדעת לזכור כל אחד ואחד מהם שהוא בחזקת עולם ומלואו.
    בני
      16/9/10 16:13:
    חני, על מה ולמה תבקשי מחילה? בסיפורך זה העלית את זכרו של משה בצורה נפלאה ומרגשת. שמו מוכר לי מאוד!
    שרתי כחובשת מוטסת בחיל אויר בצפון במלחמת יום הכיפורים, רבים הם החברים שבאו לומר שלום רגע לפני טיסתם, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. את ההודעה קיבלתי כמעט הראשונה במרפאת הבסיס.
    גם מפקד הבסיס הנערץ, זוריק שבא לשבח אותנו על עבודתנו בטיפול בפצועים, יצא לטיסה ולא חזר בהשאירו אחריו, אישה ושבעה ילדים. רצה להרים את המורל ונפל...
    לזכר כולם נמשיך לאהוב ולתרום למען מדינתנו, גם אם קשיים בה.*
      16/9/10 15:09:
    חנה שלום, אני לא מכירה אותך אבל קבלתי את הפוסט הזה. כנראה למדתי שנה אחת מתחתיך. רגשת אותי כל כך בסיפורך הכן כל כך והעצוב. את מלחמת יום כיפור חוויתי כילדה בת 13 שיותר רואה את ההורים נעצבים ומבקרים חברים שבנם נהרג, נשבה או נעדר ובבית ספרנו לא חסרו כאלו לצערי. בתור בוגרת יותר חויתי את מלחמת לבנון הראשונה מיד עם סיום הצבא ושנה ראשונה בלימודים.
    אני מניחה שישנם לא מעטים שכאשר יום כיפור נכנס לבם מחסיר פעימה, חלק בגלל מה שכבר עברו וחלק בתקווה שלא יעברו את זה הפעם.
    הבעת כל כך נכון את הרגשות והחוויות שעפפו אותנו.
    וזה מעשה יפה כל כך להעלות את סיפורו של אותו טיס ולהנציח אותו

    הלוואי ונגיע ליום שהסיפורים האלו יהיו רק בעבר
    יעל
      16/9/10 14:16:

    צטט: כריסטין 2010-09-16 14:15:14

    כמה מרגש סיפורי הגבורה של שנת 1973 עת מלחמת יום הכיפורים.

    כל מי שחי באותה תקופה, יש לו את הסיפור האישי שלו...

    תודה יקירה ששיתפת

    יהי זכרו ברוך!

    גמר חתימה טובה

    כריסטין **

     

      16/9/10 13:40:
    כתבת וריגשת.
    כל אחד מאיתנו נושא עמו את זכרונות המלחמה ההיא בצורה זאת או אחרת.

    תודה לך.
      16/9/10 13:35:
    תודה חנה
      16/9/10 13:28:
    מרגש ביותר
    המלחמה הארורה ההיא נטלה ממני את חברי הטוב
    ועוד כמה בני מחזורי
    כמה יפה..
    שנה טובה לך יקירה
      16/9/10 13:19:
    מרגש , מרטיט , מלמד , מחזק ומעודד לעתיד טוב יותר, חיזקי ואימצי.
      16/9/10 12:13:
    יפה כתבת, וכמי שלחם במלחמה האיומה ההיא וגם באלה שבאו לאחריה, אנחנו צריכים, הדור שלנו, להעביר את המסר שעדיף שלום על מלחמה.
    גמר חתימה טובה
      16/9/10 12:05:
    חנה
    תבורכי על הכתיבה המרגשת.
    החיים ימשיכו, חלק יעזבו אותנו בנסיבות טרגיות, בבתי הקברות נראה מצבות מטופחות שעדיין יש הבאים לפקודם ויש מצבות שכנראה כבר לא יבקרו אותם, זהו עולמינו, נמשיך, כל אחד עם חשבון הנפש שלו.
    גמר חתימה טובה לכל בית ישראל
      16/9/10 11:49:
    חנה,
    כתיבתך היפה והרהוטה, תמיד מרגשת אותי.
    בכל שנה ביום כיפור, אני נזכר. נזכר ומתעצב מאד.
    בימי אוקט' 1973 הייתי כבר חייל מילואים וחוויתי שכול של חברים שלעולם לא אשכחם. אישית היו הימים קשים לי עוד יותר, מכיוון שאבדתי אז את אבי, ולא אוכל כרגע לפרט מעבר לעובדה זו.
    חזרתי מן המלחמה ההיא חבול ביותר ועברו ימים רבים עד אשר התאוששתי, כי החיים מכריחים אותנו להמשיך.
    אני מביט בתמונה הזאת של דדו, הרמטכ"ל דאז, ולבי נצבט.
    בשבילי הוא גיבור שלא נשבר, והיה לו חלק רציני ביותר בנצחון צה"ל במלחמה הקשה ההיא, שנכפתה עלינו.
    יהי זכר הגיבורים כולם שנפלו במלחמת יוה"כ - מבורך לעד.
    שנה טובה, וגמר חתימה טובה !
      16/9/10 11:28:
    פיעלחת את ליבי לגמרי. גמר חתימה טובה - כל זמן שאפשר.
      16/9/10 11:14:
    הרגש דוחק אותנו למחשבות על מתי העבר, השכל מצווה לחשוב על מתי העתיד.
    עוד לא סיימתי לקרוא הכל, חנה'לה, אך הגרון כבר חנוק, והלב נצבט. כאב פרטי שנמהל בכאב קולקטיבי, שמורכב מהמון כאבים אישיים... ככה אנחנו.
      16/9/10 10:31:
    מרגש מאוד.
    ת.נ.צ.ב.ה אמן.
      16/9/10 10:20:
    מקסים. מרגש. עוצר נשימה ובעיקר משאיר אותי חסרת מילים.
    וגם אלו שכתבתי, מיותרות, אחרי הכל
      16/9/10 09:55:
    מרגש....את רגישה ונהדרת..

    *******************************
      16/9/10 09:54:
    מילים מכבדות מאוד, ומכבידות.
    הנצחת את שמו של משה וזכרת אחרים ונתת לי רגע של הירהור על קיומי שלי. ועל הזכות השמורה להם.
    תודה.
      16/9/10 09:35:
    מרגש ומדמיע
      16/9/10 09:26:
    חנה,

    ריגשת אותי ביותר...
    המחשבות מתרוצצות להן בקדחתנות, והרגשות מציפים, אולם המילים לא מוצאות להן דרך למקלדת...

    שנה טובה וחתימה טובה לך ולכל היקרים לך
      16/9/10 09:12:
    יהי זכרם ברוך
      16/9/10 08:48:
    יהי זכרם של החללים והנעדרים מהמלחמה הארורה הזו ברוך.
    גמר חתימה טובה לך ולכולם והלוואי ויבא שלום אמן.
      16/9/10 08:37:
    מאמרך מאד ריגש אותי . אני שרתתי ביום הכיפורים ביחידה מוברחת 188 שנכחדה כולה כולל כל החברים שלי
    זו הייתה המלחמה הכי קשה והכי זכורה וכמובן שהפצעים לא נרפאו במיוחד ביום הזה. כך שאת מה שכתבת אני מבינה טוב טוב.
    בנתיי חמודה גמר חתימה טובה
    אוסי
      16/9/10 08:24:

    רצף עצוב שכזה . . .

    חנה,

    שתהיה לך חתימה טובה

    ושנה נעימה וטובה נשיקה

      16/9/10 08:12:
    מדהים ומרגש! תודה.
      16/9/10 07:35:
    תודה על השיתוף.
    לא יודע מה למדת באוניברסיטה, אבל על פי מה שכתבת, נראה לי שמי שבחר לתת לך מלגה עשה נכון!
    0

    קדרו שמיים...על יום הכיפורים שלי ועל המלחמה ההיא ...

    קדרו שמיים...על יום הכיפורים שלי ועל המלחמה ההיא ...

    ‎77

    תכנים אישיים  מלחמת יום הכיפורים, סרן משה אסטרייכר זל

    81 תגובות   יום חמישי, 16/9/10, 00:32

     

     


    השנה, יומיים לפני יום הזיכרון, כאב חד פילח את הבטן שלי, בעוצמה מוזרה.

      

    לא יודעת איך זה קרה, בפעם הראשונה אחרי למעלה מ-30 שנה שסיימתי את לימודי בביה"ס הריאלי בחיפה, גלשתי  באתר האינטרנט ביה"ס, אל עמודי ההנצחה של הבוגרים שנפלו במערכות ישראל.


    לא יודעת למה...לא יודעת איך... מעולם לא עשיתי זאת...כאילו אצבעותי שעל המיקלדת, הובילו אותי מבלי משים אל עברו של מעגל שטרם ידעתי עדיין כי הוא קיים, ובלתי סגור.

      

    השנה הזו וזו שלפניה הובילו אותי לסגירת כמה מעגלים. התחנה הראשונה הזו, אתר האינטרנט של בית הספר,  שמה את פעמי הוירטואליים אל פיתחו של מעגל נוסף, נשכח ובלתי ידוע עד כדי עלבון מסויים. שלי כלפי עצמי, בעיקר, וכלפי הצד השני שהיה,נותר וישאר עבורי עלום שם,  מראה וצליל  - לנצח.

      

    העיניים שניבטו משם לא היו מוכרות לי, מלבד שני  בוגרי המחזור שלי שנותרו צעירים לנצח. תמיד כואב כל כך, גם כשלא מכירים אישית, לראות עיניים של ילדים מציצות ממסגרות שחורות, ולחשוב שבכל כך הרבה אתרי טיולים בהם אנו מבלים ושוכחים לשמור על הניקיון - הם אלה שאיבדו שם עתיד, לימודים, קריירה, משפחה, אהבה, חלומות, הגשמה, אבהות, ומה לא...

     


    לא יודעת איך, פתאום הרגשתי כמו פילוח של כאב חד בבטן, הרגשה מוזרה, בלתי מוכרת .
     

     

    ''

     

     


    כמעט 30 שנה אחרי, נזכרתי כמו בהבזק מצלמה המסנוור את העין בחשיכה, בתמונה חדה וברורה שעלתה מול עיני, הקשורה  בחייל שלא הכרתי, שלא ראיתי מעולם וגם לא אראה...שזכיתי  במילגה על שמו, ומעולם לא ידעתי מיהו .


    באביב 1982 , הייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית. טלפון אחד ממזכירות הריאלי הזמין אותי לשוב לרגע קט אל חצר ביה"ס, אל אולם התיאטרון של בית בירם בחיפה, כדי  לקבל, יחד עם עוד בוגרים שבחרו להמשיך בלימודים באקדמיה,  מילגה על שמו של בוגר ביה"ס שנפל בקרב, כמסורת ביה"ס להעניק מדי שנה מילגות לבוגרים ולא רק לתלמידים .
     
    כמעט 30 שנה ניתק היום הזה מחיי ומזכרוני. וכך,בשניה אחת, בפלש בק של 28 שנים לאחור,  ראיתי את התמונה מול עיני. מנהל הריאלי האגדי, יצחק שפירא, קורא את שמו של הבוגר שנפל בקרב והוריו החליטו להנציח את שמו במילגה שנתית.אני עולה אל הבמה, מתרגשת וחוזרת אל מקומי ואחרי עוד אחרים.  
     
    אני זוכרת, שלמרות זאת, היום ההוא לא היה כל כך שמח עבורי. את הגאווה והשמחה הציפה התחושה הקשה שאין לי עם מי לחלוק את החוויה המשמחת.  הייתי שם לבד , ללא בני משפחתי. הורי, שלא אהבו את העובדה כי פרשתי כנפיים ועזבתי את הבית, נעלו את ביתם ב"ברוגז" , וכך - כמה מאות מטרים מבית ילדותי ונעורי,  לחצתי יד למנהל, גאה אך עצובה, ומיהרתי לחזור לירושלים עוד באותו יום, בודדה בשמחתי  המהולה .
     
    ימים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת שלום הגליל שהעבירה את הכל לדף חדש ועצוב דיו.  חודשיים לאחר מכן פרץ הקרב הפרטי הקשה מכל של משפחתנו, כאשר אמא שלי, אושפזה בערב ראש השנה, בהפתעה גמורה, בצאתה לדרך בכרטיס בכיוון אחד - מחלת הסרטן אובחנה בה, לתדהמת כולנו.


    המילגה נשכחה. גם החייל. גם בני משפחתו. יכולה להאמין שהחינוך המזרח אירופי שמכתיב לומר תודה ובבקשה גם כשכל  האחרים לא מבינים למה זה נחוץ,  שלח אותי לפחות אל תיבת המכתבים ,אך איני  זוכרת אם התקשרתי אליהם. אם כתבתי.מה אמרתי.  הכל נמחק, התערבב ונמהל בחרדה לשלומה של אמא, לשהות המעיקה בבתי החולים ולחיים שלבשו גוון אחר מאז ושינו פרופורציות בכל.   

     
    השנה, בפלש-בק טורדני משהו, הכל חזר אלי. ברגעים הראשונים לא הצלחתי להיזכר בשמו של החייל. שום מסמך לא נותר. לא צילום למזכרת.

     
    אבל, הבטן שלי פשוט כאבה. יומיים ניסיתי להירגע מהסערה הפתאומית שפרצה אל ליבי, אך ללא הצלחה.

     

     

     

    מאורעות החיים ואולי הגיל ,שלמרות הפוני ורוח השטות הפוקדת אותי מעת לעת, עושים את שלהם.

    ההכרות האישית עם כמה הורים שכולים, השלב שבו הדאגה לשלומם של ילדים שגדלו על הברכיים שלנו ועכשיו שומרים עלינו, צובעת את ההתייחסות לנופלים, בצבעים אישיים עזים ועמוקים הנוגעים אל תוככי הלב.

     


    כך, ממש כמו בסרט, חזר אלי שמו של החייל. התמונה של מנהל ביה"ס כבר היה לה ליווי קולי, והאינטונציה של שפירא האגדי שבה אל זכרוני כאילו הייתי שם, ולא לפני כ-30 שנה , אלא כמעט לאחרונה .

     

    גלשתי באינטרנט מחפשת בדל מידע.הבטן כאבה. הייתי נסערת משהו, כאילו מדובר בקרוב אבוד שהגיח לפתע מן האפילה ...
    ניסיתי למצוא קצה חוט.

     


    כך מצאתי כי  סרן משה אסטרייכר ז"ל , החייל "שלי" שלא זכיתי  להכיר, היה טייס סקייהוק בחיל האוויר.

     
    ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), היום השני למלחמת יום הכיפורים, נשלח משה לביצוע טיסה מבצעית, שבמהלכה נפגע בשמי פורט-סעיד ונפל. זמן רב נחשב כנעדר, אך בראשית מאי 1977, הודיעו להוריו כי גופתו זוהתה לאחר שהוחזרה על-ידי המצרים לפני כן.

     

    נראה לי שאין סיוט גדול מלהיות הורה לחייל נעדר שגם קבר אין להם לבכות שם על בנם. מה עבר עליהם ? איך שרדו את הימים האלה ? איך,אם בכלל, ישנו בלילה ? איך המשיכו לחיות עם האובדן  הכל כך קשה הזה ...

     

    הגיל מביא מחשבות של אמא אווזה,גם אם איני מצוייה במקום הזה בחיי האישיים. הדאגה לילד שלא יהיה לו קר. שלא יאונה לו כל רע...החרדה וסימני השאלה מה קרה לו ואיך עבר את הרגעים האחרונים לחייו. צמרמורת אחזה בי. לא יכולתי לישון.


     

     

     

     

    ''


    נשמע קצת פתטי ? אולי. אבל זה ממש לא חשוב. התחושה הזו ליוותה אותי בחודשים האחרונים.

    חיכיתי לרגע הזה , היום - ערב יום הכיפורים, כדי להגיע לתחנה האחרונה במעגל הזה שנפתח עבורי. לכתוב את המילים האלה.

     

     לא היינו קרובי משפחה. לא חברים. לא שכנים. אדם זר לחלוטין שברגע אחר השאיר חותם כלשהו ושמו נעלם ממני לכשלושה  עשורים. לא הכרתי אותו, ולצערי, גם לא את בני משפחתו.
    אבל  הרגשתי עלבון מעצם העובדה שפשוט שכחתי. החיים היו כל כך עמוסים בהתמודדויות אישיות... ונפש     צעירה של סטודנטית בת 22 אינה מכילה את שיכולה להכיל נפש שחצתה כבר את קידומת 5 ... :-)

     

     
    בכתובים מצאתי כי משפחתו אכן מעניקה מילגה מדי שנה.
    כ-30 שנה עברו.
    לא הצלחתי לאתר איש מבני משפחתו .
    הוריו מן הסתם כבר עברו מן העולם.

    אל אחיו לא מצאתי דרך להגיע .

    בחנות האופטיקה המשפחתית בחיפה השיבו לי

    כי הוא חי בארה"ב  והבטיחו למסור לו את דבר השיחה.

     

    על אחרים לא גיליתי פיסת מידע כלשהי.

     

    אדם הולך מן העולם ושום כלום,שום דבר כזה גדול ומעיק נותר ממנו. עצוב כל כך. כאילו לא היה . כאילו לא הקריב את חייו הצעירים שלמען אלה שישכחו אותו ...איזה פרדוכס אומלל...

     


    בכנס הבוגרים של בני המחזור שלו, שהתקיים ימים ספורים לאחר מכן לא ניתן היה ללמוד דבר.


    בבית הספר הריאלי לא ידעו להוסיף לי מידע, כי הרי אז לא היה מיחשוב כה משוכלל,
    והרישום כבר לא קיים. כל מי שחיפשו שם עבורי פרטים אבודים, היו בני דור ה-30 שלא ידעו את הדור ההוא ...

     

     
    באתר האינטרנט של "טייסת אבירי הצפון " מצאת את שמו.
    טייסת 110 המכונה גם "טייסת אבירי הצפון" - כך כתוב באתר,  היא אחת מטייסות הקרב הפעילות בחיל ומשתתפת באופן שוטף בפעילות הגנה על שמי הארץ, בייחוד בצפון, וביצעה כמה מהתקיפות החשובות בשנים האחרונות.

     

    אתר נוסף דיווח בשורה אחת במילים יבשות כי הטיס "עייט" והתרסק. ככה, במילים יבשות ...וה"התרסק" הזה ריסק לי את הנשמה עוד יותר בלילה ההוא בו מצאתי את המילים האלה.

     

     

     

    באתר אחר כתובות המילים התמימות אך המכאיבות כל כך:
     
    "משה, בן גבריאלה ומרדכי, נולד ביום י"א בניסן תשי"ב (6.4.1952) בחיפה, גדל בעיר הולדתו ולמד שם בבית-הספר היסודי הריאלי ואף סיים את לימודיו התיכוניים באותו בית-ספר.
    משה היה נער שתקן ומכונס בתוך עצמו, הוא היה נבון ובעל מחשבה מקורית, אך מעולם לא אהב להתבלט. על-אף שהיה כשרוני מאוד, לא חרג מהממוצע כתלמיד ולא נהג ליטול חלק פעיל בשיעורים. מוריו ספרו עליו שהיה ילד נעים-הליכות ונוח שלא התאמץ בלימודים ויכול היה להשיג הרבה יותר. לפרקים היה נתקף אמביציה ומשיג הישגים מצוינים, שחשפו את הפוטנציאל הטמון בו.

      

    "מחנכו בכיתה י"ב כתב עליו: "נבון ומכונס ובעל כושר ויכוח. יכול יותר, מצפוני מאוד וישר". אף על פי שהיה מכונס בעצמו ושקט, נתגלו בו תכונות של מנהיג וסמכות טבעית, שבזכותן קבלו אנשים עליהם את מרותו. כשהיה ילד נתגלו אצלו נטיות אומנותיות; הוא ניגן בכינור, צייר יפה והיה חבר בוועדות שונות של חגיגות ואירועים, אך כשגדל זנח שטחים אלה. הוא התמסר לספורט והצטיין בענפי הכדורגל, הכדורסל והריצה למרחקים ארוכים. כמו כן היה חבר בתנועת הצופים "שבט משוטטי הכרמל" וברבות הימים היה למדריך בתנועה.משה גויס לצה"ל בסוף יולי 1970, התנדב לקורס טיס והשלים את אימוניו בהצלחה. היה לו כשרון טבעי לטיס והוא היה בין החניכים המצטיינים של המחזור. הוא היה חברותי מאוד והיה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לקורס. לאחר סיום הקורס הוצב לטייסת סקייהוקים וגם שם התבלט מיד בכשרונותיו ובכוח המנהיגות שלו".

      

      

    "ילד טוב מבית טוב" , כמו שאמא שלי היתה אומרת...

    מה הספיק לעשות, לחוות, להרגיש - "הילד" הזה ...

    הילד כבר היה צריך להיות בן 58.

    בטח היה אבא.

    אולי גם סבא.

    אולי מהנדס או רופא, או איש מחשבים כמצוות דור ההיי טק, 

     כי טייס כבר ממילא היה, ואולי ואולי ...

      

    כמה עיניים של בני 20 , ילדים  טובים  מבתים טובים,  הורים ואחים שחלל עמוק

    נותר בליבם עד היום.

      

    ''

     

     

    ''

     

    המלחמה ההיא, שתפסה אותנו ביום הכיפורים בשעה 2 בצהריים, ב"אסיפה משפחתית" במיטה של אבא ואמא , כמו שילדים אוהבים,  הפגישה אותי, אז ילדה בת 14, עם השכול, די מקרוב.

    ב-18 באוקטובר 1973, רן אליאב ז"ל, הנכד הבכור של השכנה מהקומה השניה, לוחם בסיירת שקד, נפצע אנושות בבטנו,  ב"חווה הסינית".

    4 ימים נלחם על חייו .  4 ימים עברו  על השכנה מהקומה השניה, בחרדה נוראית ובתפילה לחייו,

    ואני זוכרת ממש כמו היום, את עיניה הדואבות ואת הפחד המקפיא מפני הבאות שהיה ברור מה הן מביאות עימן. ב-22 באוקטובר הוא מת. ילד בן 19, היום - ילד בעיני,אז מבוגר ממני בכמה שנים ונחשב כשייך ל"גדולים"... זכור לי, די במעורפל, הפרצוף הממשוקף של הנער המטפס במדרגות אל דירת סבתו, אך מעולם לא החלפנו מילה.

     

     

    מאז, לא ראיתי יותר לעולם חיוך ולו הקטן ביותר, על פניה של גב' ברויר,

    השכנה המבוגרת ביותר בבניין ,שהיתה כבר אז, לפני 40 שנה ויותר,

    נוהגת בפיאט 600 הקטנטנה והלבנה שלה לכל מקום, אשה גאה,זקופת גו ועצמאית,

    הזכורה לי כבר מראשית שנות ה-60, ללא תמיכתן של תנועות פמיניסטיות.

    החיוך נעלם. הגו השתופף. הצער פילח את הנשמה.

     

    ביום הזיכרון השנה, התקיים ערב שירי נופלים שהובאו מפיהם של זמרים מובילים.

    נורית גלרון, ביצעה את  "בינינו" של מי שנותר בן 19. 

    רק במקרה נודע לי על כך, נזכרתי בסבתא מלה,  וכמה הצטערתי שלא

    זכתה לפחות לרגע הזה ...

      

    רמי הג'ינגי, השכן מהרחוב הסמוך, היה שבוי במצרים, וכל השכונה דאגה לו,

    ציפתה לשובו  ולא הפסיקה לדבר על כך.  

    בעיניים של נערה, זכור לי מפגש כתבי נוער עם ד"ר יוסף בורג , בו שאלנו לשלומם של שבויינו בסוריה, והצטלמנו עם קוקיות בשיער ועם שר הפנים הניצחי.אבל, ילדים מבינים כמו ילדים. אין מה לעשות,  זהו טבעו של עולם...ואיזה מזל שיש הורים לסמוך עליהם שישמרו עלינו ...

     

      

     

    הכאב של היום חד, מחלחל  ועמוק הרבה יותר .

     

    היום- כשנמצאים בגיל של ההורים, הכל נראה אחרת.

    השנה האחרונה זימנה לי את עיניהם של שני אבות שכולים,

    ואין מילים. אין מה לומר. אי אפשר לומר. אלם גם עבורי

    שתמיד אני מוצאת מילים ...

    העיניים האלה הולכות איתי ולא מרפות.

     

      

      

      

    יום הכיפורים השנה - מציין את השנה ה-37 לנפילתו בקרב של סרן משה אסטרייכר ז"ל.

    יום הכיפורים השנה הוא ההזדמנות שליי לבקש סליחה ששכחתי,שאולי לא

    התקשרתי,כתבתי או הקדשתי תשומת לב ראויה לבני המשפחה שהעניקו לי ,

    ואולי לא זכו לו ממני במידה הראויה.

     גם אם אינם יכולים כבר לשמוע - זוהי בקשתי למחילה.

      

    יום הכיפורים השנה -הוא היום עבורי לסגור את המעגל הזה ביני לבין עצמי.

    וגם ביני לבינם.

     

    המילים האלה הן הדרך היחידה והמכבדת מכולן שיכולתי, בנסיבות הקיימות, למצוא לכך.

     

     

     

    סליחה.

     

     

    ותוספת מאוחרת:

     

    בערב יום הכיפורים התקשר אלי מי שנמצא עימי בקשרי

    עבודה לבקש סליחה על עניין כלשהו.

    בנשימה אחת הוסיף וסיפר לי: 

    "קראתי את דברייך.

    אחי נהרג במלחמת היום הכיפורים".

     

    לא , זו לא המשפחה ההיא ,

    אבל אותו תסריט ... 

     

    "מדי שנה אנו מעניקים מילגה על שמו.

    במשך למעלה מ-30 שנה , רק 4 ממקבלי המילגות

    יצרו עימנו קשר".

     

    לא יאומן, חשבתי לעצמי.

    זה הגיל הצעיר שלא מבין עד כמה חשובים

    ההכרה והקשר של המשפחה עם מי שממשיך

    ומנציח את זכר יקירם ?

    חוסר בשלות, רגישות , בגרות, לא יודעת מה .

    כמה חבל שרק השנים מביאות את השכל

    והתובנות למקומות הנכונים . גם אצלי ...   :-)

     

     

     

     

     לפרק הבא:

    מלחמת יום הכיפורים שלי - קו הסיום בכיתת סטודנטים בקולג' אמריקאי

     

     

     

                                                  

     

     

     

    מה אברך -רבקה זוהר

      

    ''

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      פיד RSS

      תגובות אחרונות

      פרופיל

      • Technology by

      לחץ כאן כדי להוסיף דף זה למועדפים

      המועדפים שלי