קדרו שמיים...על יום הכיפורים שלי ועל המלחמה ההיא ...

‎77

תכנים אישיים מלחמת יום הכיפורים, סרן משה אסטרייכר זל

81 תגובות יום חמישי, 16/9/10, 00:32

השנה, יומיים לפני יום הזיכרון, כאב חד פילח את הבטן שלי, בעוצמה מוזרה.

לא יודעת איך זה קרה, בפעם הראשונה אחרי למעלה מ-30 שנה שסיימתי את לימודי בביה"ס הריאלי בחיפה, גלשתי באתר האינטרנט ביה"ס, אל עמודי ההנצחה של הבוגרים שנפלו במערכות ישראל.

לא יודעת למה...לא יודעת איך... מעולם לא עשיתי זאת...כאילו אצבעותי שעל המיקלדת, הובילו אותי מבלי משים אל עברו של מעגל שטרם ידעתי עדיין כי הוא קיים, ובלתי סגור.

השנה הזו וזו שלפניה הובילו אותי לסגירת כמה מעגלים. התחנה הראשונה הזו, אתר האינטרנט של בית הספר, שמה את פעמי הוירטואליים אל פיתחו של מעגל נוסף, נשכח ובלתי ידוע עד כדי עלבון מסויים. שלי כלפי עצמי, בעיקר, וכלפי הצד השני שהיה,נותר וישאר עבורי עלום שם, מראה וצליל - לנצח.

העיניים שניבטו משם לא היו מוכרות לי, מלבד שני בוגרי המחזור שלי שנותרו צעירים לנצח. תמיד כואב כל כך, גם כשלא מכירים אישית, לראות עיניים של ילדים מציצות ממסגרות שחורות, ולחשוב שבכל כך הרבה אתרי טיולים בהם אנו מבלים ושוכחים לשמור על הניקיון - הם אלה שאיבדו שם עתיד, לימודים, קריירה, משפחה, אהבה, חלומות, הגשמה, אבהות, ומה לא...

לא יודעת איך, פתאום הרגשתי כמו פילוח של כאב חד בבטן, הרגשה מוזרה, בלתי מוכרת .

כמעט 30 שנה אחרי, נזכרתי כמו בהבזק מצלמה המסנוור את העין בחשיכה, בתמונה חדה וברורה שעלתה מול עיני, הקשורה בחייל שלא הכרתי, שלא ראיתי מעולם וגם לא אראה...שזכיתי במילגה על שמו, ומעולם לא ידעתי מיהו .

באביב 1982 , הייתי סטודנטית באוניברסיטה העברית. טלפון אחד ממזכירות הריאלי הזמין אותי לשוב לרגע קט אל חצר ביה"ס, אל אולם התיאטרון של בית בירם בחיפה, כדי לקבל, יחד עם עוד בוגרים שבחרו להמשיך בלימודים באקדמיה, מילגה על שמו של בוגר ביה"ס שנפל בקרב, כמסורת ביה"ס להעניק מדי שנה מילגות לבוגרים ולא רק לתלמידים .

כמעט 30 שנה ניתק היום הזה מחיי ומזכרוני. וכך,בשניה אחת, בפלש בק של 28 שנים לאחור, ראיתי את התמונה מול עיני. מנהל הריאלי האגדי, יצחק שפירא, קורא את שמו של הבוגר שנפל בקרב והוריו החליטו להנציח את שמו במילגה שנתית.אני עולה אל הבמה, מתרגשת וחוזרת אל מקומי ואחרי עוד אחרים.

אני זוכרת, שלמרות זאת, היום ההוא לא היה כל כך שמח עבורי. את הגאווה והשמחה הציפה התחושה הקשה שאין לי עם מי לחלוק את החוויה המשמחת. הייתי שם לבד , ללא בני משפחתי. הורי, שלא אהבו את העובדה כי פרשתי כנפיים ועזבתי את הבית, נעלו את ביתם ב"ברוגז" , וכך - כמה מאות מטרים מבית ילדותי ונעורי, לחצתי יד למנהל, גאה אך עצובה, ומיהרתי לחזור לירושלים עוד באותו יום, בודדה בשמחתי המהולה .

ימים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת שלום הגליל שהעבירה את הכל לדף חדש ועצוב דיו. חודשיים לאחר מכן פרץ הקרב הפרטי הקשה מכל של משפחתנו, כאשר אמא שלי, אושפזה בערב ראש השנה, בהפתעה גמורה, בצאתה לדרך בכרטיס בכיוון אחד - מחלת הסרטן אובחנה בה, לתדהמת כולנו.

המילגה נשכחה. גם החייל. גם בני משפחתו. יכולה להאמין שהחינוך המזרח אירופי שמכתיב לומר תודה ובבקשה גם כשכל האחרים לא מבינים למה זה נחוץ, שלח אותי לפחות אל תיבת המכתבים ,אך איני זוכרת אם התקשרתי אליהם. אם כתבתי.מה אמרתי. הכל נמחק, התערבב ונמהל בחרדה לשלומה של אמא, לשהות המעיקה בבתי החולים ולחיים שלבשו גוון אחר מאז ושינו פרופורציות בכל.

השנה, בפלש-בק טורדני משהו, הכל חזר אלי. ברגעים הראשונים לא הצלחתי להיזכר בשמו של החייל. שום מסמך לא נותר. לא צילום למזכרת.

אבל, הבטן שלי פשוט כאבה. יומיים ניסיתי להירגע מהסערה הפתאומית שפרצה אל ליבי, אך ללא הצלחה.

מאורעות החיים ואולי הגיל ,שלמרות הפוני ורוח השטות הפוקדת אותי מעת לעת, עושים את שלהם.

ההכרות האישית עם כמה הורים שכולים, השלב שבו הדאגה לשלומם של ילדים שגדלו על הברכיים שלנו ועכשיו שומרים עלינו, צובעת את ההתייחסות לנופלים, בצבעים אישיים עזים ועמוקים הנוגעים אל תוככי הלב.

כך, ממש כמו בסרט, חזר אלי שמו של החייל. התמונה של מנהל ביה"ס כבר היה לה ליווי קולי, והאינטונציה של שפירא האגדי שבה אל זכרוני כאילו הייתי שם, ולא לפני כ-30 שנה , אלא כמעט לאחרונה .

גלשתי באינטרנט מחפשת בדל מידע.הבטן כאבה. הייתי נסערת משהו, כאילו מדובר בקרוב אבוד שהגיח לפתע מן האפילה ...
ניסיתי למצוא קצה חוט.

כך מצאתי כי סרן משה אסטרייכר ז"ל , החייל "שלי" שלא זכיתי להכיר, היה טייס סקייהוק בחיל האוויר.

ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), היום השני למלחמת יום הכיפורים, נשלח משה לביצוע טיסה מבצעית, שבמהלכה נפגע בשמי פורט-סעיד ונפל. זמן רב נחשב כנעדר, אך בראשית מאי 1977, הודיעו להוריו כי גופתו זוהתה לאחר שהוחזרה על-ידי המצרים לפני כן.

נראה לי שאין סיוט גדול מלהיות הורה לחייל נעדר שגם קבר אין להם לבכות שם על בנם. מה עבר עליהם ? איך שרדו את הימים האלה ? איך,אם בכלל, ישנו בלילה ? איך המשיכו לחיות עם האובדן הכל כך קשה הזה ...

הגיל מביא מחשבות של אמא אווזה,גם אם איני מצוייה במקום הזה בחיי האישיים. הדאגה לילד שלא יהיה לו קר. שלא יאונה לו כל רע...החרדה וסימני השאלה מה קרה לו ואיך עבר את הרגעים האחרונים לחייו. צמרמורת אחזה בי. לא יכולתי לישון.

נשמע קצת פתטי ? אולי. אבל זה ממש לא חשוב. התחושה הזו ליוותה אותי בחודשים האחרונים.

חיכיתי לרגע הזה , היום - ערב יום הכיפורים, כדי להגיע לתחנה האחרונה במעגל הזה שנפתח עבורי. לכתוב את המילים האלה.

לא היינו קרובי משפחה. לא חברים. לא שכנים. אדם זר לחלוטין שברגע אחר השאיר חותם כלשהו ושמו נעלם ממני לכשלושה עשורים. לא הכרתי אותו, ולצערי, גם לא את בני משפחתו.
אבל הרגשתי עלבון מעצם העובדה שפשוט שכחתי. החיים היו כל כך עמוסים בהתמודדויות אישיות... ונפש צעירה של סטודנטית בת 22 אינה מכילה את שיכולה להכיל נפש שחצתה כבר את קידומת 5 ... :-)

בכתובים מצאתי כי משפחתו אכן מעניקה מילגה מדי שנה.
כ-30 שנה עברו.
לא הצלחתי לאתר איש מבני משפחתו .
הוריו מן הסתם כבר עברו מן העולם.

אל אחיו לא מצאתי דרך להגיע .

בחנות האופטיקה המשפחתית בחיפה השיבו לי

כי הוא חי בארה"ב והבטיחו למסור לו את דבר השיחה.

על אחרים לא גיליתי פיסת מידע כלשהי.

אדם הולך מן העולם ושום כלום,שום דבר כזה גדול ומעיק נותר ממנו. עצוב כל כך. כאילו לא היה . כאילו לא הקריב את חייו הצעירים שלמען אלה שישכחו אותו ...איזה פרדוכס אומלל...

בכנס הבוגרים של בני המחזור שלו, שהתקיים ימים ספורים לאחר מכן לא ניתן היה ללמוד דבר.

בבית הספר הריאלי לא ידעו להוסיף לי מידע, כי הרי אז לא היה מיחשוב כה משוכלל,
והרישום כבר לא קיים. כל מי שחיפשו שם עבורי פרטים אבודים, היו בני דור ה-30 שלא ידעו את הדור ההוא ...

באתר האינטרנט של "טייסת אבירי הצפון " מצאת את שמו.
טייסת 110 המכונה גם "טייסת אבירי הצפון" - כך כתוב באתר, היא אחת מטייסות הקרב הפעילות בחיל ומשתתפת באופן שוטף בפעילות הגנה על שמי הארץ, בייחוד בצפון, וביצעה כמה מהתקיפות החשובות בשנים האחרונות.

אתר נוסף דיווח בשורה אחת במילים יבשות כי הטיס "עייט" והתרסק. ככה, במילים יבשות ...וה"התרסק" הזה ריסק לי את הנשמה עוד יותר בלילה ההוא בו מצאתי את המילים האלה.

באתר אחר כתובות המילים התמימות אך המכאיבות כל כך:

"משה, בן גבריאלה ומרדכי, נולד ביום י"א בניסן תשי"ב (6.4.1952) בחיפה, גדל בעיר הולדתו ולמד שם בבית-הספר היסודי הריאלי ואף סיים את לימודיו התיכוניים באותו בית-ספר.
משה היה נער שתקן ומכונס בתוך עצמו, הוא היה נבון ובעל מחשבה מקורית, אך מעולם לא אהב להתבלט. על-אף שהיה כשרוני מאוד, לא חרג מהממוצע כתלמיד ולא נהג ליטול חלק פעיל בשיעורים. מוריו ספרו עליו שהיה ילד נעים-הליכות ונוח שלא התאמץ בלימודים ויכול היה להשיג הרבה יותר. לפרקים היה נתקף אמביציה ומשיג הישגים מצוינים, שחשפו את הפוטנציאל הטמון בו.

"מחנכו בכיתה י"ב כתב עליו: "נבון ומכונס ובעל כושר ויכוח. יכול יותר, מצפוני מאוד וישר". אף על פי שהיה מכונס בעצמו ושקט, נתגלו בו תכונות של מנהיג וסמכות טבעית, שבזכותן קבלו אנשים עליהם את מרותו. כשהיה ילד נתגלו אצלו נטיות אומנותיות; הוא ניגן בכינור, צייר יפה והיה חבר בוועדות שונות של חגיגות ואירועים, אך כשגדל זנח שטחים אלה. הוא התמסר לספורט והצטיין בענפי הכדורגל, הכדורסל והריצה למרחקים ארוכים. כמו כן היה חבר בתנועת הצופים "שבט משוטטי הכרמל" וברבות הימים היה למדריך בתנועה.משה גויס לצה"ל בסוף יולי 1970, התנדב לקורס טיס והשלים את אימוניו בהצלחה. היה לו כשרון טבעי לטיס והוא היה בין החניכים המצטיינים של המחזור. הוא היה חברותי מאוד והיה אהוד על מפקדיו ועל חבריו לקורס. לאחר סיום הקורס הוצב לטייסת סקייהוקים וגם שם התבלט מיד בכשרונותיו ובכוח המנהיגות שלו".

"ילד טוב מבית טוב" , כמו שאמא שלי היתה אומרת...

מה הספיק לעשות, לחוות, להרגיש - "הילד" הזה ...

הילד כבר היה צריך להיות בן 58.

בטח היה אבא.

אולי גם סבא.

אולי מהנדס או רופא, או איש מחשבים כמצוות דור ההיי טק,

כי טייס כבר ממילא היה, ואולי ואולי ...

כמה עיניים של בני 20 , ילדים טובים מבתים טובים, הורים ואחים שחלל עמוק

נותר בליבם עד היום.

המלחמה ההיא, שתפסה אותנו ביום הכיפורים בשעה 2 בצהריים, ב"אסיפה משפחתית" במיטה של אבא ואמא , כמו שילדים אוהבים, הפגישה אותי, אז ילדה בת 14, עם השכול, די מקרוב.

ב-18 באוקטובר 1973, רן אליאב ז"ל, הנכד הבכור של השכנה מהקומה השניה, לוחם בסיירת שקד, נפצע אנושות בבטנו, ב"חווה הסינית".

4 ימים נלחם על חייו . 4 ימים עברו על השכנה מהקומה השניה, בחרדה נוראית ובתפילה לחייו,

ואני זוכרת ממש כמו היום, את עיניה הדואבות ואת הפחד המקפיא מפני הבאות שהיה ברור מה הן מביאות עימן. ב-22 באוקטובר הוא מת. ילד בן 19, היום - ילד בעיני,אז מבוגר ממני בכמה שנים ונחשב כשייך ל"גדולים"... זכור לי, די במעורפל, הפרצוף הממשוקף של הנער המטפס במדרגות אל דירת סבתו, אך מעולם לא החלפנו מילה.

מאז, לא ראיתי יותר לעולם חיוך ולו הקטן ביותר, על פניה של גב' ברויר,

השכנה המבוגרת ביותר בבניין ,שהיתה כבר אז, לפני 40 שנה ויותר,

נוהגת בפיאט 600 הקטנטנה והלבנה שלה לכל מקום, אשה גאה,זקופת גו ועצמאית,

הזכורה לי כבר מראשית שנות ה-60, ללא תמיכתן של תנועות פמיניסטיות.

החיוך נעלם. הגו השתופף. הצער פילח את הנשמה.

ביום הזיכרון השנה, התקיים ערב שירי נופלים שהובאו מפיהם של זמרים מובילים.

נורית גלרון, ביצעה את "בינינו" של מי שנותר בן 19.

רק במקרה נודע לי על כך, נזכרתי בסבתא מלה, וכמה הצטערתי שלא

זכתה לפחות לרגע הזה ...

רמי הג'ינגי, השכן מהרחוב הסמוך, היה שבוי במצרים, וכל השכונה דאגה לו,

ציפתה לשובו ולא הפסיקה לדבר על כך.

בעיניים של נערה, זכור לי מפגש כתבי נוער עם ד"ר יוסף בורג , בו שאלנו לשלומם של שבויינו בסוריה, והצטלמנו עם קוקיות בשיער ועם שר הפנים הניצחי.אבל, ילדים מבינים כמו ילדים. אין מה לעשות, זהו טבעו של עולם...ואיזה מזל שיש הורים לסמוך עליהם שישמרו עלינו ...

הכאב של היום חד, מחלחל ועמוק הרבה יותר .

היום- כשנמצאים בגיל של ההורים, הכל נראה אחרת.

השנה האחרונה זימנה לי את עיניהם של שני אבות שכולים,

ואין מילים. אין מה לומר. אי אפשר לומר. אלם גם עבורי

שתמיד אני מוצאת מילים ...

העיניים האלה הולכות איתי ולא מרפות.

יום הכיפורים השנה - מציין את השנה ה-37 לנפילתו בקרב של סרן משה אסטרייכר ז"ל.

יום הכיפורים השנה הוא ההזדמנות שליי לבקש סליחה ששכחתי,שאולי לא

התקשרתי,כתבתי או הקדשתי תשומת לב ראויה לבני המשפחה שהעניקו לי ,

ואולי לא זכו לו ממני במידה הראויה.

גם אם אינם יכולים כבר לשמוע - זוהי בקשתי למחילה.

יום הכיפורים השנה -הוא היום עבורי לסגור את המעגל הזה ביני לבין עצמי.

וגם ביני לבינם.

המילים האלה הן הדרך היחידה והמכבדת מכולן שיכולתי, בנסיבות הקיימות, למצוא לכך.

סליחה.

ותוספת מאוחרת:

בערב יום הכיפורים התקשר אלי מי שנמצא עימי בקשרי

עבודה לבקש סליחה על עניין כלשהו.

בנשימה אחת הוסיף וסיפר לי:

"קראתי את דברייך.

אחי נהרג במלחמת היום הכיפורים".

לא , זו לא המשפחה ההיא ,

אבל אותו תסריט ...

"מדי שנה אנו מעניקים מילגה על שמו.

במשך למעלה מ-30 שנה , רק 4 ממקבלי המילגות

יצרו עימנו קשר".

לא יאומן, חשבתי לעצמי.

זה הגיל הצעיר שלא מבין עד כמה חשובים

ההכרה והקשר של המשפחה עם מי שממשיך

ומנציח את זכר יקירם ?

חוסר בשלות, רגישות , בגרות, לא יודעת מה .

כמה חבל שרק השנים מביאות את השכל

והתובנות למקומות הנכונים . גם אצלי ... :-)

לפרק הבא:

מלחמת יום הכיפורים שלי - קו הסיום בכיתת סטודנטים בקולג' אמריקאי

מה אברך -רבקה זוהר

דרג את התוכן: