החלקים הקודמים:

- הקדמה: בבזל ייסדתי

- 1: רכבת לעולם אחר

בחורה יפה, אבל למה ראסטות, למה?

זו, פחות או יותר, מהמחשבות הראשונות שעוברות לי בראש לאחר שסרפין פותחת לי את הדלת לביתה בבזל. היא יותר יפה ממה שמוצג בתמונות השחור-לבן שהעלתה לאתר קאוץ' סרפינג, שרובן לא מחמיאות לה במיוחד. היא בת 26, עדינת מראה, בהירת עור (שוויצרית במקור), עיניים כחולות עמוקות ויפות ושיער ארוך (כמו שאני אוהב), מסורק בראסטות (כמו שאני ממש לא אוהב) ואסוף בקוקו. למה ראסטות, למה...

אבל מלבד הראסטות המחוספסות הללו היא משדרת רוך ורוגע. מן שלווה כזאת שנראית מתאימה לאנשים שנולדו וגדלו במקום כל-כך שקט. עדינות נפש של מי שלא נאלץ להתמודד עם בעיות באמת מאז'וריות. איתה בדירה מתגוררים שלושה אנשים. שותף אחד שווייצרי כמוה. השני במקור ממקסיקו, לומד כאן. השלישית היא אחותה. מוריאל, שמה. די דומה לה חיצונית. בחורה נאה גם היא. בניגוד לסרפין, ההתנהלות ושפת הגוף שלה יותר משדרות נשיות. משהו בה יותר תוסס וחי מאחותה הגדולה והעדינה יותר, ולכן גם יש לה יותר סקס-אפיל, למרות שלא בטוח שהיא היותר יפה מבין השתיים. רק למה פירסינג בשפה, למה...

סרפין עובדת במרכז קהילתי, באיזה סוג של עבודה סוציאלית שקשורה לילדים. היא מסבירה לי, אבל אני לא בטוח שאני מבין במדויק. את היום וחצי הראשונים שלי במחיצתה היא מעבירה בבניית עפיפונים קטנים, דבר שקשור לעבודה שלה בצורה כלשהי. בבוקרו של היום האחרון שלי אצלה היא לוקחת אותי לאותו מרכז קהילתי בו היא עובדת. בקומת בית הקפה שלו אני יושב עם הלפטופ ומעביר את הזמן עד שתגיע השעה בה אני אמור לצאת לביתה של המארחת הבזלית השניה שלי. סרפין, בינתיים, עובדת במשרד למעלה.

הבית שלה (שלהם, זאת אומרת) בנוי בצורה מוזרה. בכניסה לדירת שתי הקומות ניצב גרם מדרגות. בסופו נמצא אחד החדרים (זה שבו סרפין מתגוררת). לידו - המטבח. צמוד למטבח - חדר של עוד שותף. "יש לו את החדר הכי טוב בדירה", אני אומר לה בצחוק. "ממש צמוד למטבח, מה צריך יותר?". שורה של בקבוקי אלכוהול ריקים ניצבת על ארונות המטבח. אני מתרשם, אבל סרפין אומרת שהם לא מי-יודע-מה שותים שם, אלא בעיקר אוספים בקבוקים ריקים בשביל הויז'ואל.

בקומה השניה נמצאים עוד שני חדרים, של שני השותפים הנותרים. המסדרון של הקומה הזאת הוא למעשה סוג של סלון קטן. שם גם נמצאת מיטת האירוח עליה אני ישן שלושה מתוך חמשת הלילות שלי בבזל. הפוטון עליו משכנים אותי לא מאוד נוח, אבל העייפות בסופו של כל יום מאפשרת לי להירדם עליו בלי יותר מדי בעיות, ולישון עמוק גם כאשר אנשים נכנסים ויוצאים מהחדרים הסמוכים בבוקר, לפני שאני מתעורר. ומסתבר שלא חסרים כאלו שעושים זאת. לרגעים המקום מרגיש קצת כמו קומונה, מן בית כזה ששעריו תמיד פתוחים לאורחים מזדמנים, יותר ופחות מוכרים. בלילה הראשון שלי בדירה מתארחים בה עוד שלושה אנשים - זוג קרובים של דייר אחד, ובן-הזוג של הדיירת השניה (אחותה של).  לכל אלו מצטרפת חתולת הבית - ג'וי. מסתבר גם שאני ממש לא הקאוץ'-סרפר הראשון שדורך כאן, ולפניי כבר היו כאן כמה וכמה כמוני. "אנחנו ארבעה דיירים כאן, ומתוכם לשלושה יש כרטיס בקאוץ' סרפינג", מסבירה לי סרפין.

הדירה מעוצבת בסגנון צעיר וסטודנטיאלי. צבעוני, אקראי, מאולתר, אמנותי. פיצ'פקס שגובבו מפה ומשם תלויים על הקירות או נחים על המדרגות. גלויות שונות תלויות על הקיר בפסיפס ("הגלויה של שלי" זה לא רק אצלנו!). בחדר האמבטיה והשירותים תלוי מעל האסלה פוסטר של בארט סימפסון חושף ישבן. האמבטיה שממול בנויה  בצורה ביזארית - עם שיפוע בין הקיר לתקרה, שמקשה אפילו על נמוך כמוני להתקלח בלי לתקוע את הראש בתקרה. "איך השותף הגבוה שלך מצליח להתקלח כך?", אני שואל את סרפין, והיא צוחקת, מספרת שכל הדיירים הצטלמו יחד באמבטיה כדי לשלוח את התמונה לתחרות של עיתון מקומי, בנושא "איך אני מסתדר עם הבעיות של הדירה שלי". אבל הבעיה  הזאת היא לא בעיה מייצגת. הדירה של סרפין ושות' נראית כמו מקום שכיף לגור בו. דייריה נראים מרוצים, ממנה ומהחיים בכלל. "אנחנו, השוויצרים, לא תמיד מבינים כמה טוב לנו", אמרה לי מישהי שישבה לידי בהופעה של לאונרד כהן וגילגלה איתי שיחה לפני תחילתה. "אף פעם לא היו לנו מלחמות, הן תמיד דילגו מעלינו, הכל עובד פה טוב והצרות שיש לנו הם צרות של עשירים". אני מקשיב לה, ואחר כך שוב מסתכל על הלייפסטייל של סרפין והחבר'ה שלה, ומתקשה שלא להתקנא ולא לרצות להתחלף איתם, ולגור במקום כזה בו נדמה שאיחור של אוטובוס יכול להביא לפתיחתה של ועדת חקירה. הרגשה שרק מתחזקת לאחר שאני מתקשר לאבא שלי והוא שואל מתי אני חוזר, כי "עומדת להיות שביתה בנמל התעופה בן גוריון".

הייתי יכול לעשות את זה? לכאורה, למה לא? איזה כיף זה יכול להיות, לגור במקום כל-כך פסטורלי, שקט, רגוע ונעים. מקום שבו לא קורה שם דבר רע, "החדשות" יכולה להיות תוכנית שצופים בה פעם בשבוע, הכל מתקתק כמו שצריך, כל אוטובוס מגיע בזמן - ואף אחד לא דוחף אותך בעלייה אליו. שוב ושוב הייתי צריך להתרגל לכך שבבזל הנוסעים שעולים לאוטובוס אשכרה מחכים שאלו שיורדים ממנו יסיימו לעשות זאת קודם. אוטופיה. ואז אני חושב שגם יש מצב שהייתי משתגע פה אחרי שבועיים. אם אפילו סרפין, השווייצרית האורגינלית, מתקשה לאהוב את המנטליות היבשה, היבשושית אפילו, הזאת - אז מה הסיכוי של מישהו עם DNA ישראלי? אני נוטה לחשוב שגם אלו מאיתנו שאינם בהמות ישראליות טיפוסיות, הם למעשה הרבה יותר ישראלים ממה שהם חושבים ויודעים. יש לי הרגשה שכמה שבועות או חודשים בעיר זרה מהסוג המתואר יבהירו שאולי אפשר להוציא את הישראלי מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהישראלי.

בלילה האחרון שלי שם אני מזמין את סרפין לארוחת ערב כהוקרת תודה על האירוח. היא באמת יצאה מגדרה להנעים את שהותי, והשקיעה בי יותר זמן ממה שחשבתי שתשקיע. היא לוקחת אותי ל"הירשי" - מסעדה מקומית עם מן קטע כזה משלה, משהו עם אג'נדה סביבתית או אנטי-קפיטליסטית או וואטאבר. הם לא מוכרים שם קוקה-קולה, אלא רק מותג קולה מקומי. משקה אחר הם הפסיקו למכור מכיוון שהוא נרכש על ידי נסטלה, והם מתנגדים לתאגיד הזה (וכנראה לתאגידים בכלל). היית מצפה ממקום כזה שיהיה צמחוני, והוא אכן כזה ברובו. עבור אנשים כמוני יש מבחר של שתי מנות בשריות. אני מזמין אחת מהן וסרפין מזמינה את השניה. עד שהאוכל מגיע אנחנו מדברים קצת, ואני נדהם לגלות שלא רק שהיא מעולם לא ראתה פרק של "סיינפלד", היא מעולם אפילו לא שמעה את השם הזה. עניין תמוה אפילו כשמדובר באדם כמוה, שכלל אינו רואה טלוויזיה. "ג'ורג' קוסטנזה? קריימר? זה לא אומר לך כלום? לא מצלצל מוכר?". לא. היא בחיים לא שמעה על זה, ואני מספר לה קצת על הסיטקום הכי חשוב בעולם. מאוחר יותר, בבית, אגגל עבורה "סיינפלד", ואתן לה לקרוא את הערך בוויקיפדיה. "אתה מתארח אצל אנשים, מסתובב איתם, מדבר איתם ומרגיש שעל אף הבדלי התרבויות - אתם בסופו של דבר די דומים. ואז אתה מגלה שהם בחיים, ממש אף פעם בחיים, לא שמעו על סיינפלד", כתבתי לאחר מכן בשורת סטטוס בפייסבוק, מופתע מעצם ההיתכנות למצב כזה.

בחזרה למסעדת "הירשי": חוץ מעל טלוויזיה אנחנו מדברים קצת על הבדלי התרבויות בין המקום ממנו היא באה למקום ממנו אני בא. אני מספר לה על המשפחתיות הישראלית והיא מספרת שבשווייץ הרבה אנשים גרים יחד, ואפילו מביאים ילדים, מבלי להתחתן. אני אומר לה שלדעתי זו בדיוק הדרך הנכונה לעשות את זה, אבל שאצלנו המגורים המשותפים הם בדרך כלל פאזה לפני הנישואין. "אני לא יודעת אם אני רוצה להתחתן", היא אומרת בקולה החרישי.

- "יש לך חבר?"

- "היה לי. נפרדנו לפני כמה חודשים, אחרי שנתיים וחצי".

כשאני מסתכל עליה אני שוב חושב שמשהו מהלוק היפה שלה לא יוצא לגמרי החוצה. אולי זו שפת הגוף הקצת עצית ומהוססת. נראה שהיא לא ממש יודעת איך להחזיק את גופה ולהתנועע איתו בצורה נשית. אולי אלו גם הבגדים שהיא לובשת, בדרך כלל כל מיני חולצות כפתורים שקצת מטשטשות קווי מתאר וסריגים שמעלימים את מה שנשאר. ואולי זה הראסטות האלה. אין ספק ששיער ארוך חלק היה הולם אותה הרבה יותר. למה ראסטות, למה...

אנחנו גומרים לאכול, קמים וצועדים החוצה. אני יוצא מדלת המסעדה, ואז שם לב שהיא 'נתקעה' שם בפנים, כנראה מדברת עם מישהו ליד הכניסה. אני מחכה לה, והיא יוצאת לאחר כמה דקות, ומספרת שנתקלה שם באותו אקס שבדיוק הזכירה בשיחתנו. "מצחיק שאני נתקלת בו עכשיו. כשנפרדנו נשארנו קצת בקשר, אבל אז אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר", היא אומרת, ומזכירה לי את "סיגריות" של שלומי שבן, שמספר על היתקלויות מקריות באקסיות, וכולל את השורה הזאת על "העיר הזאת היא לא קטנה לה, רק קצת לוחצת בצדדים".

אז אולי בכל זאת תל-אביב ובזל לא כל-כך רחוקות במהותן אחת מהשנייה.

אודיו: שלומי שבן - סיגריות