בארבע בבוקר, כשגם על בית הזונות ירד שקט, היו עולים ונשמעים רשרושים במטבח. זה זמן רב שגרה שם חולדה. הכלב התעלם ממנה. הבנות רצו להזמין מדביר שיניח לה מלכודת, אבל אני הטלתי וטו על הרעיון. זאת אכזריות בעיני. פתרנו את הבעיה בכך שלפני שהלכנו לישון פשוט סגרנו את שתי דלתות המטבח כדי שנהיה בטוחות שהיא לא מסתובבת בבית.

עכשיו כשאני לבד, היא מעיזה אפילו יותר. החושך במטבח מתחיל בשעה מוקדמת, ופעלתנותה של החולדה בתוך הארון שמתחת לכיור נשמעת במשך שעות רבות. יש לי סימפטיה אליה. שמעתי שחולדות הן בעלי חיים מאוד אינטלגנטיים. ומכיוון שסביבי אין הרבה אנשים שמספקים לי אתגר אינטלקטואלי (מלבד ברם אייזן שמגיע לעיתים), הרי שדימיתי איך אוכל בהזדמנות לרבוץ סמוך לחור של החולדה הזקנה והחכמה ולשוחח איתה אולי על שפינוזה. כשהייתי בת 24, היה לי תומך עשיר ששכר לי דירה בירושלים, ולקחתי כמה קורסים בפילוסופיה באוניברסיטה. (אני עוד זוכרת נקודה שעוררה בי פליאה: איך פרופסורים לפילוסופיה שאמורים להיות בני אדם רציונאליים הולכים עם תסרוקת של "הלוואה וחיסכון" ומאמינים שלא רואים להם את הקרחת.)

בכל אופן, שפינוזה דיבר על פאנתאיזם. הוא טען שאלוהים נמצא בכל. כלומר, אלוהים נמצא גם בי. ואני טוענת, ומעניין מה היתה חולדה אומרת על זה, שאני דווקא נמצאת בתוך אלוהים. או יותר נכון אני נמצאת בתוך תודעה אינסופית. כמו טיפה בים. וזה לדעתי מתאים מאוד לתפיסה הבודהיסטית.

ברם אייזן ואני תמיד התווכחנו על הנושא הזה. קודם הוא היה מתמסטל לגמרי ומתחיל דרשה על זה שאלוהים לא קיים. ואני ניסיתי להגיד שאני לא רואה את אלוהים כפרסונה אלא משתמשת בו כנוחות סמנטית. הוא גחן מעלי והחליק אלי כמו מיסיונר שמנסה להסביר משהו לאט ובסבלנות לילידה פרימיטיבית. ואז כשהתחלנו בדוגי, כבר ממילא לא הייתי בעמדה כל כך משכנעת. והוא הדגיש כל פואנטה במכת חלציים, כך שהמילים נפלטו ממני קצובות אבל לא התחברו למשפטים. וגם כשרכבתי עליו, הוא החזיר לי מלמטה קונטרות עם טיעונים מאוד חזקים. אפילו כשעברנו למספריים, הוא התפלפל כל כך, והלך סחור סחור, שזה בלבל את דעתי לגמרי. כשהוא נופף בידיים וציין בלהט נקודות ספציפיות, לרגעים ממש יצאתי משליטה. כזה הוא ברם אייזן, פרטנר מתלהם. אבל אני תמיד ידעתי להפוך את הוויכוח לטובת הנימוקים שלי. ברגע מסוים הייתי מפעילה עליו את הלפיתה הסורינאמית. מצליבה את הרגליים שלי ונועלת אותן על ההארד קור של האינטלקט שלו. הוא היה חייב להגמיש את עצמו ולעקוב אחרי הלך המחשבה שלי, כשאני עושה את רוב העבודה הלוך ושוב ובסיבובים קטנים. פתאום, כן פתאום, היתה נעלמת כל הקוהרנטיות שלו כשהוא התחיל להוציא קולות של יצור פרה-ורבאלי ורייר עלי חוטים שקופים. נראה אותך עכשיו, הקוהרנטיות שלך בתחת, הא?, הייתי חושבת לעצמי בסיפוק. אז נסתתמו כל טענותיו. אני אלופת הרטוריקה. כמובן שהוא עוד פתח וסגר את הפה כמו קרפיון שנזרק ליבשה. וגם פירפר בפירפורים אחרונים של גסיסה. ואז סוף סוף הוא היה משתתק. (אבל נושם, אין מה לדאוג). ודקה אחרי זה - נרדם.