"לקראת יום הכיפורים הממשמש ובא אני רוצה לבקש את סליחתך" מביך אותי כבוד המנכ"ל ממרומי כורסתו. "ראשית סליחה על ששכרתי אותך בשכר רעב בעוד אני מרוויח פי 40 ממך ועושה הרבה פחות. שנית, אני רוצה לבקש את סליחתך על שהבטחתי לך לדון שוב בשכר שלך אחרי שלושה חודשים בתקווה שהמצב השתפר למרות שידעתי שהמצב כל כך טוב שהוא לא יכול יותר להשתפר. סליחה על שלמרות הכול המצב של החברה השתפר ועדיין אמרתי לך שאין לי אפשרות לתת לך העלאה בגלל המיתון בדרום מזרח האוקיינוס הההודי."

"אני רוצה לבקש את סליחתך שהחזקתי אותך כאן לילות רבים עבור כל מיני עבודות שאף אחד לא באמת חיכה להן למחרת בבוקר. סליחה על שלא שילמתי לך החזר הוצאות עבור נסיעה באוטובוס בטוענה שגם אני לא מקבל החזר נסיעה עבור נסיעות באוטובוס (אגב, בהזדמנות אשמח אם תספר לי איך נראה האוטובוס מבפנים). סליחה גדולה שביקשתי ממך לעבוד גם בסוף שבוע ללא תמורה כספית אך למען הסיפוק שבתמורה לחברה. סליחה שבכל פעם שנתתי ללקוח הבטחות לא מציאותיות, כעסתי עליך שלא עמדת בהן. ולסיום סליחה גדולה מכל הלב על הפיטורים המשפילים שבצעתי בך. סליחה על הקללות הגסות (כולל הורים), סליחה על הזובור הפומבי וסליחה על כל הכספים שהגיעו לך ולא קיבלת. על כל אלו אני רוצה באמת ובתמים לבקש ממך סליחה ביום הקדוש הזה".

"אבל..." אני לא יודע מאיפה הוא נפל עלי "הרגע הכרנו, אפילו את הראיון עוד לא התחלנו ואני בכלל עוד לא עובד אצלך. עם כל הכבוד, אני ממש לא יודע על מה אתה מדבר..."

"חכה, חכה" הוא מגחך לו בממזריות מתחת לשפם "חכה, חכה".