כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    סליחה שניצחנו

    0 תגובות   יום חמישי, 16/9/10, 18:17

    באוסקר, כמו ברוב הדברים, חשוב מאוד התזמון. אם טרילוגיית שר הטבעות הייתה מסתיימת שנה קודם לכן, "מיסטיק ריבר" ו"אבודים בטוקיו" היו מתחרים ביניהם על פרס הסרט הטוב ביותר. אם הפצת "מיליון דולר בייבי" לא הייתה מוקדמת בכמה חודשים, מרטין סקורסזה היה זוכה באוסקר כבר ב-2005. כמעט תמיד, הסרט הטוב ביותר הוא לא רק זה שנתפס כאיכותי ביותר, אלא גם זה שיצא לקולנוע בשנה בה התחרות שחקה לידיו. קורה שסרט מז'אנר מסוים יזכה בדיוק כשלאקדמיה נמאס לתת את הפרס לז'אנר שהיה דומיננטי במשך מספר שנים. שחקן יכול להרוויח פרס בזכות העדרו של מתחרה חזק ואהוב במיוחד מהתחרות, כי אחד המפיצים לא חושב שיש מקום לדרמות דלות תקציב בתקופת חג המולד. פחות או יותר כל זכיה של סרט, במאי או שחקן בהיסטוריה, אפשר להסביר לפי היחס בין איכות למזל להיכנס בדיוק לרשימת המועמדים שתשחק לטובתו ובדיוק בשנה בה הוא מתאים למה שמדבר אל לב האקדמיה.

    למרות זאת, לפעמים תזמון טוב מתברר כדבר רע לאורך הזמן. האקדמיה סופגת ביקורת רבה על בחירות שבדיעבד, נראות לא ברורות וקשורות יותר לחיבה לשחקן מסוים, או חוסר פתיחות לקולנוע יותר נועז וחדשני, מאשר לאיכות הזוכה עצמו. חלק מזוכי האוסקר שנחשבו מצויינים בזמן יציאתם לקולנוע, מתקבלים היום בבוז בקרב סינפילים מכיוון שסרט שנחשב ראוי יותר לא זכה. אנשים נוטים לשכוח שיש סיבה למה סרט מסוים זוכה בשנה מסוימת ומאשימים אותו בכך ש"גנב" את הפרס שהגיע למה שהאקדמיה הייתה צריכה לזהות על המקום כקלאסיקה. הנה סקירה של כמה מהסרטים שזכו באוסקר ורבים חשים שמגיעה להם התנצלות על כך:

     

     

    מה יפית עמק נוי (1942): במהלך מלחמת העולם השניה, הוענק האוסקר פעמיים לסרטים שנעשו על המלחמה, "קזבלנקה" ו"גברת מיניבר". לפני כן, בהוליווד העדיפו אסקפיזם. בטקס שנערך שלושה חודשים לאחר המתקפה על פרל הארבור, רק אחד מעשרת המועמדים לסרט הטוב ביותר התרחש בזמן מלחמה וגם זו, מלחמת העולם הקודמת. להוציא את "סרג'נט יורק", אף אחד מהמועמדים לא נגע בנושא ולא התקרב אליו עם טנק של שבעה מטר. "מה יפית עמק נוי" מתרחש בוויילס בתחילת המאה ה-20, מקום שקט בתקופה שקטה. זו בכלל דרמה משפחתית על המהפכה התעשייתית, שהביאה עוד פסלון על בימוי לאוסף של ג'ון פורד. היתרון של הסרט לא הגיע מכיוון האסקפיזם, אלא מכך שהתחרה בשני סרטים שהאקדמיה לא ידעה איך בדיוק לאכול בזמן אמת. אחד מהם, "הנץ ממלטה", הוא באמת לא הסגנון של האקדמיה, מותחני בילוש נחשבו באותה תקופה לקולנוע עממי שלא יחזיק מעמד לאורך השנים. אפילו שהסרט נחשב כיום ליצירת מופת, זה כמו לצפות שיבחרו כיום בסרט אנימציה. עצם זה שהוא מועמד, זה כבר כבוד מבחינת האקדמיה.

    על זה אפשר היה לוותר, אלא שבאותה שנה, יצא גם "האזרח קיין". אולי שמעתם עליו כשעיינתם ברשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים וראיתם אותו במקום הראשון. האקדמיה הצליחה לא להעניק את הפרס הגדול לסרט המוערך ביותר בהיסטוריה של הקולנוע. רק על זה, אפשר כבר לבטל את טקס האוסקר ולהחליף אותו בעז שבוחרת ריבועים צבעוניים. יהיה הגיוני באותה מידה! רק שאנשים נוטים לשכוח שהאזרח קיין לא היה כזה סרט מוערך כשיצא. הוא נחשב מאוד מעורר מחלוקת בזמנו, הרבה בזכות קמפיין שנהל נגדו ויליאם רנדולף הרסט, שהבין שהסרט נעשה בהשראת דמותו ולא מציג אותו באור חיובי. הרסט היה בזמנו אחד האנשים החזקים בתקשורת, אם לא באמריקה בכלל. הוא האשים את האזרח קיין בהרבה דברים ובוודאי שלא בהיותו קולנוע טוב. הייתה לו כזו השפעה שכשאורסון וולס זכה באוסקר על התסריט של הסרט, היו בקהל מי ששרקו לו בוז. זה קהל שנות הארבעים, בזמן מלחמה. הם היו נשארים בשקט גם אם הירוהיטו והיטלר היו עולים לבמה ושרים "We Are the World". בעוד היו מי שראו בו יצירה מרשימה ופורצת דרך, חלק מחברי האקדמיה החשיבו את האזרח קיין לסרט מרושע שנעזר בדמותו של הרסט כגימיק שיווקי. כדאי גם לזכור שאורסון וולס עוד לא היה בן ארבעים בזמן הטקס וטרם צבר לעצמו מוניטין כבמאי גדול שראוי לאוסקר על קריירה מפוארת, במקום להעניק עוד אחד לג'ון פורד הטוב והמוכר. מה יפית עמק נוי הרוויח לא רק מהיותו סרט אסקפיסטי שהתאים לטעם האקדמיה, אלא גם מכך שאחד המתחרים הגדולים שלו היה פשוט שנוא על רבים מהמצביעים.

     

    הכל אודות חוה (1951): בניגוד למקרה הקודם, זה סרט שעדיין מוערך ומוכר בידי צופים רבים. אין כמעט ויכוח שמדובר בסרט טוב שראוי לאוסקר, רק לא בשנה הזו. הכל אודות חוה קבע שיא שטרם נשבר (רק הושווה בידי "טיטאניק"), עם 14 מועמדויות לסרט אחד, חמש מתוכן על משחק. כשמסתכלים על צוות השחקנים, מבינים למה זה עדיין אחד הסרטים החשובים ביותר שנעשו על עולם הבידור. יש שם את בטי דיוויס, אן בקסטר, ג'ורג' סנדרס, סלסט הולם, תלמה ריטר וגם מרילין מונרו צעירה. שלושה מתוכם כבר זכו באוסקר בשלב הזה וסנדרס זכה באותה שנה. כמה מהמשפטים בסרט הפכו לקלאסיקות ובהתחשב בכך ששלושה מהמועמדים האחרים נחשבים כיום לסרטים בינוניים, אפשר להבין איך הכל אודות חוה היה הזוכה הגדול.

    עד שמגיעים למועמד החמישי. באותה שנה יצא עוד סרט עטור שבחים שעסק בחילופי הדורות בעולם המשחק. "שדרות סאנסט" של בילי ווילדר היה אולי היחיד שהציב תחרות אמיתית להכל אודות חוה. גלוריה סוונסון נותנת כאן את אחת מתצוגות המשחק האהובות עלי והסרט נחשב כיום דוגמה לאיך בדיוק צריכים לכתוב ולביים בהוליווד. הכל אודות חוה לא סובל מבוז בעקבות הזכיה שלו, אבל מקובל להאמין שלו הייתה נערכת הצבעה חוזרת בכל אחד מששת העשורים שחלפו, שדרות סאנסט היה לוקח, בהפרש שהיה גדל מעשור לעשור. השערוריה האמיתית אולי מאותו טקס היא שתשע מעשרים המועמדויות על המשחק היו על הופעות באחד משני הסרטים האלה, אבל ג'ורג' סנדרס הוא היחיד שזכה. אני לא אומר שחוזה פרר (סירנו דה ברז'רק), ג'ודי הולידיי (רק אתמול נולדה) וג'וזפין האל (הארווי) לא היו זוכים ראויים, אבל אני גם לא אומר שכן. לא ראיתי אף אחד משלושת הסרטים האלה, מאחר ובניגוד להכל אודות חוה ושדרות סאנסט, הם מעולם לא נמצאו גבוה ברשימת הצפיה שלי.

     

    ''

     

    ההצגה הגדולה בתבל (1953): אולי המקרה הכי ידוע לשמצה של בחירה תמוהה מצד האקדמיה. "אייבנהו" ו"מולאן רוז' " (לא המיוזיקל) היו מתחרים חביבים, אבל לא רציניים. ג'ון פורד אסף את האוסקר האחרון שלו, לפחות עד מהפכת הזומבים של 2017, על "האיש השקט" ו"ההצגה הגדולה בתבל" היה דרמה חסרת יחוד שהתפרסמה בעיקר בזכות סצנת תאונת רכבת שהייתה מאוד מרשימה לזמנה. הסרט עליו כולם דברו היה "בצהרי היום", מערבון שהופק בידי ילד הזהב סטנלי קריימר ובויים בידי פרד זינמן. גארי קופר זכה באוסקר על התפקיד הראשי והסרט היה כל כך משמעותי, שג'ון וויין יזם את הפקת "ריו בראבו" כתשובה שמרנית לבצהרי היום. למה שמרנית? כי בצהרי היום נכתב כמשל על רדיפת אנשי תעשיה קומוניסטיים בתקופת המקרתיזם. התסריטאי קארל פורמן הוכנס לרשימה השחורה בעקבות סרובו לנקוב בשמות חברים במפלגה הקומוניסטית, מה שגרם להשהייתו מעבודה עם אולפנים גדולים למשך רוב העשור ולפסילת מועמדותו לאוסקר על כתיבת "הגשר על הנהר קוואי".

    הזכיה של ההצגה הגדולה בתבל נחשבה כבר אז להפתעה מוחלטת. מלבד קטגורית הסרט הטוב ביותר, זכה רק על התסריט. רבים סברו שהבחירה בו היא בעצם מחווה לבמאי והמפיק ססיל בי. דמיל, אחד האנשים החשובים בעשורים הראשונים לחיי הקולנוע, שלא זכה באוסקר תחרותי קודם לכן. למעשה, דמיל זכה באותו טקס גם בפרס אירווינג ג'י. תאלברג, המוענק למפיקים מצטיינים, לרוב כחלופה לאוסקר תחרותי. את פרס הבימוי הפסיד לג'ון פורד, כי היה באותה תקופה חוק לפיו ג'ון פורד צריך לקבל אוסקר לפחות פעם בעשור, או שקליפורניה תושמד בידי אש מהשמיים. נשאלת השאלה למה, אם הייתה בעיה לתת פרס לסרט קומוניסטי (יותר נכון, אנטי-מקרתיסטי) כמו בצהרי היום, מדוע עדיין בחרה האקדמיה בסרט בינוני כמו ההצגה הגדולה בתבל ולא האיש השקט, המוערך יותר? אולי זה קשור לליהוק. ההצגה הגדולה בתבל הכיל צוות שחקנים גדול, בהם צ'רלטון הסטון, ג'יימס סטיוארט ובטי האטון. נטען לא פעם כי יש לאקדמיה חולשה לסרטים מרובי שחקנים. שתי הזרועות הגדולות ביותר באקדמיה הן של השחקנים והמפיקים. אפשר שהשילוב של צוות שחקנים גדול ומפיק אהוב ומשפיע גבר על כל השיקולים האחרים. ההצגה הגדולה בתבל נחשב אז, כמו היום, קטן מסכום חלקיו. הוא נבחר לא פעם כאחד מזוכי האוסקר הגרועים ביותר ונחשב להרבה פחות מוכר כיום מאשר בצהרי היום הקלאסי.

     

    מסביב לעולם בשמונים יום (1957): עוד סרט ששוהה דרך קבע בחלק התחתון של טבלת זוכי האוסקר האהובים. לשם שינוי, האשמה היא לא בפספוס קלאסיקה בזמן אמת, אלא בכך שזו פשוט לא הייתה שנה טובה לאוסקר. מבין ארבעת המועמדים האחרים, "ענק" הוא היחיד שנראה שייך לנוף. מלודרמה בת שלוש שעות, שהביאה לג'ורג' סטיבנס אוסקר על בימוי, אבל כנראה חייבת את רוב ההצלחה שלה לכוכבים כמו אליזבת טיילור, רוק הדסון והגופה של ג'יימס דין (שהיה מת כבר יותר משנה כשהסרט יצא). שתי הקלאסיקות האמיתיות שיצאו מהטקס הן "המלך ואני" ו"עשרת הדברות". הראשון הוא סרט מוזיקלי שהתיישן במהירות שיא והשני הוא סרט אפקטים שאמנם נחשב מאוד משפיע, אבל אי אפשר באמת לצפות מהאקדמיה שתבחר בו. למרות שגם זה סרט של ססיל בי. דמיל, הפעם הוא אפילו לא היה מועמד על הבימוי, כי הקרדיט הלך כנראה לאלוהים. מסביב לעולם בשמונים יום הוא מוצר בידורי לא חשוב במיוחד שנהנה מתחרות חלשה במיוחד. התרומה העיקרית שלו לתרבות האנושית היא ביצירת האמונה המוטעית שבספר עליו הוא מבוסס יש כדור פורח. שתי הקלאסיקות שהיו מועמדות, פשוט לא נחשבו לסרטים כל כך משמעותיים באותו הזמן ו"ענק" היה אולי ימרני מדי ולא מספיק מיוחד.

    נראה שאיזה סרט שלא היה זוכה באותה שנה, ההיסטוריה לא הייתה סולחת לו על שלקח את האוסקר על חשבון סרטים ראויים יותר. מצד שני, כמעט וכל סרט קלאסי מאותה שנה שלא היה מועמד לאוסקר, הפך לקלאסיקה בזכות קהל שונה לחלוטין מזה שממנו הורכבו חברי האקדמיה של אמצע המאה שעברה. אילו קלאסיקות יצאו מאותה שנה? "גודזילה", "פלישת חוטפי הגופות", "הכוכב האסור", "1984", "ואלוהים ברא את האישה". לא בדיוק החומר ממנו עשויים זוכי אוסקר. הסרט היחיד מאותה שנה שבאמת הפך לאבן דרך בתולדות הקולנוע והיה בו משהו אוסקרי, הוא "המחפשים", אבל כנראה שבשלב הזה, האקדמיה שבעה לחלוטין ממערבונים והוא לא היה מועמד באף קטגוריה. מה היה כל כך אוסקרי בו? ביים אותו איזה אחד, ג'ון פורד. לקליפורניה שלום.

     

    ''

     

    רוקי (1977): חשוב להבהיר שכאן לא מדובר בסרט שנוא. למעשה, נראה שההערכה כלפי רוקי רק הולכת וגוברת לאורך השנים. אלה ההמשכים שלו שנחשבים איומים ומעליבים את האינטליגנציה של הצופה. רוקי עצמו הוא המקור למספר סצנות שנחקקו בזכרון וזכו לאינספור חיקויים חזותיים ומוזיקליים. הסרט התניע את הקריירה של סילבסטר סטאלון שאולי לא נחשב לאורסון וולס של דורו, אבל עובדה שאחרי שלושה עשורים, הוא עדיין אחד הפרצופים המוכרים בעולם הקולנוע (מה שקשה לומר על אורסון וולס). הכעס הוא פחות כלפי רוקי ויותר כלפי האקדמיה שהעדיפה סרט בידורי נטול ערך מוסף על חשבון סרטים שנחשבים איכותיים בהרבה. זה לא כמו "הרומן שלי עם אנני" שזכה שנה לאחר מכן ורק מעריצי "מלחמת הכוכבים" מתמרמרים על כך. רוקי התמודד מול שורה של ענקים ואיכשהו, יצא מנצח.

    "כל אנשי הנשיא", "רשת שידור", "נהג מונית". כל אחד מהשמות האלה היה יכול לסיים את הערב כמנצח הגדול בכל שנה אחרת, אלא שרצו האולפנים והשלושה יצאו באותה השנה והתמודדו על אותו האוסקר. כל אנשי הנשיא זכה בארבעה פרסים, כולל על תסריט מעובד ושחקן משנה. רשת שידור קטף את שלושת פרסי המשחק הנותרים ואת פרס התסריט המקורי. נהג מונית אמנם יצא בידיים ריקות, אבל ספק את אחד המונולוגים המפורסמים בתולדות הקולנוע והיה לסרט שבאמת הכיר לעולם את מרטין סקורסזה. רוקי זכה בשלוש קטגוריות: הסרט הטוב ביותר, הבימוי והעריכה. אם אתם מכירים עוד סרט שג'ון ג'י. אבילדסן ביים מלבד רוקי ו"קראטה קיד", שלום לך גברת אבילדסן. רוקי אולי לא שנוא כמו כמה מהסרטים האחרים שזכו על חשבון קלאסיקות, כנראה כי הוא נחשב לקלאסיקה בפני עצמו, אבל האם באמת הייתם מהמרים שמרשימה שכוללת את כל אנשי הנשיא, רשת שידור ונהג מונית, סרט שסילבסטר סטאלון חתום על התסריט שלו יזכה?

     

    אנשים פשוטים (1981): יש סיבה אחת עיקרית שאנשים פשוטים זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. הוא סרט טוב. זהו, אין ממש סיבה אחרת. אפשר לדבר על כך שזו הייתה ההזדמנות של האקדמיה להעניק לרוברט רדפורד פרס אחרי שנים של התעלמות, אבל למה חיכו שיהיה מועמד כבמאי ולא נתנו לו משהו על משחק? אנשים פשוטים משתלב ברצף של זוכי אוסקר שהתמקדו באדם הקטן. היו כמה שנים בהן האוסקר לא הוענק לאפוסים היסטוריים, או לדרמות פשע, אלא לסיפורים האישיים שיכולים לקרות לכאורה לכל אחד. התמקדו במתאגרף חובב שמקבל הזדמנות להתמודד על תואר האליפות (רוקי), באדם נוירוטי שנזכר במערכת יחסים אבודה מראש (הרומן שלי עם אנני), ביוצאי עיירה שנשלחו למלחמת ויטנאם ושבו עם צלקות נפשיות (צייד הצבאים) ובגבר שאישתו עוזבת אותו ונאלץ לטפל בעצמו בבנם (קריימר נגד קריימר). אנשים פשוטים הוא עוד חוליה בשרשרת, כאשר הנושא הפעם הוא התמודדות עם אבל. רוברט רדפורד בחר את התסריט הנכון ואת צוות השחקנים הנכון ויצר סרט שדי במקרה, נישא על כנפי הביקורות עד לאוסקר.

    במקרה, יצא באותה שנה עוד סרט שהמבקרים אהבו. קוראים לו "השור הזועם" ולא, הוא לא עוסק במלחמת שוורים, או ברפתן שמסתובב עם סם הרגעה. אפילו שבאותה שנה היו מועמדים גם סרטים של דיוויד לינץ' (איש הפיל) ורומן פולנסקי (טס), מה שזוכרים לרעת האקדמיה הוא העדפת רוברט רדפורד על פני מרטין סקורסזה. יש שמאמינים שאי הזכיה של סקורסזה על השור הזועם היא העוול הגדול ביותר שנעשה בטקס מאז עניין האזרח קיין. בעוד אנשים פשוטים די נשכח, השור הזועם ממשיך להחשב לאחד הסרטים הגדולים של שלושת העשורים האחרונים ואף דורג בין עשרת הסרטים הטובים בהיסטוריה בידי מכון הקולנוע האמריקאי ב-2007. העניין הוא שהאקדמיה לא התלהבה עד כדי כך מהשור הזועם. אולי זה כי כולם היו על קראק באותם ימים, אבל השור הזועם לא היה מועמד על התסריט. הוא אמנם זכה על שחקן ראשי ועריכה והיה מועמד לעוד שישה פרסים, אבל כשאין מועמדות על התסריט, זה בדרך כלל  לא סימן מעודד. זה במיוחד לא מעודד בשנה שבה "תהילה" ו"טוראית בנג'מין" כן מועמדים על כתיבה. בלי תמיכת התסריטאים, השור הזועם כבר אבד הרבה קולות ונראה שבאותם ימים, עוד לא התגבשה התפיסה שסקורסזה הוא אחד הבמאים הגדולים בעולם. הוא ודיוויד לינץ' עוד היו צעירים באותה שנה וקל לזלזל בבמאים צעירים, אפילו שיש להם יותר נסיון מלרוברט רדפורד. בעוד אנשים פשוטים היה הסרט הנכון בזמן הנכון, השור הזועם ואיש הפיל היו הבחירה האמנותית שעוד ידרש זמן עד שיצליחו לקבל אותם ברצינות.

     

    ''

     

    מרכבות האש (1982): זו הייתה אחת השנים הפחות ברורות בתולדות האוסקר. בין חמשת המועמדים היה סרט הרפתקאות שובר קופות שהפך לקלאסיקה (שודדי התיבה האבודה), אפוס היסטורי באורך שלוש שעות (אדומים), עיבוד למחזה על זקנים שמבלים קיץ עם מי שעתיד להיות הנכד החורג שלהם (האגם המוזהב) וסרט שבו סוזן סרנדון בת ה-34 מנהלת רומן עם ברט לנקסטר בן ה-903 (אטלנטיק סיטי). הזכיה של מרכבות האש היא לא רק מפתיעה, היא גם בלתי ניתנת להסבר. בדרך כלל, ישנן נסיבות פוליטיות שמשפיעות על האווירה לקראת הטקס, או שהסרט הוא הזדמנות להביע הערכה כלפי קולנוען ותיק שלא זכה מעולם. לפחות, אפשר שהסרט יבלוט לטובה לעומת המועמדים האחרים. במקרה של מרכבות האש, נדה. הסרט הוא דרמה היסטורית, בניגוד לזוכים בשש השנים הקודמות, שהתרחשו כולם בסביבות השנה בה יצאו. הוא מתרחש באירופה, מבוסס על סיפור אמיתי ואין בו אף שחקן מהשורה הראשונה, או השניה בהוליווד. הכי קרוב שם לכוכב הוא איאן הולם, שלהוציא את "הנוסע השמיני", כמעט ולא עבד מחוץ לטלוויזיה הבריטית עד לאותה נקודה בזמן. גם הבמאי יו הדסון הוא לא שם מוכר וזה היה בסך הכל סרטו העלילתי הראשון באורך מלא. הדבר היחיד שבאמת זוכרים ממרכבות האש, זו הסצנה בה השחקנים, המגלמים אצנים המתאמנים לקראת האולימפיאדה, רצים בחוף הים לצלילי מנגינה של ונגליס. זה אולי הסרט שהכי הרבה אנשים מכירים את הפסקול שלו, מבלי לראות את הסרט עצמו, או בכלל לדעת מאיזה סרט המנגינה לקוחה.

    מבין המתמודדים של מרכבות האש, היה רק סרט אחד שהפך מאז לקלאסיקה מהשורה הראשונה. "שודדי התיבה האבודה" הוא אחד הסרטים הקלים ביותר לזיהוי שנוצרו אי פעם והוא מצוטט כמעט בכל סרט הרפתקאות שיצא מאז. הפסקול שלו מוכר בערך באותה מידה כמו זה של ונגליס, רק שבמקרה של שודדי התיבה האבודה, אנשים גם יודעים על מה הסרט. בהתחשב בזוכים מהטקסים הקודמים, הפייבוריט לזכיה היה צריך להיות "האגם המוזהב". סרט עם כוכבי ענק בתפקידים הראשיים, שעוסק בהתמודדות של משפחה עם רצף מאורעות שישנה אותה לעד, כמו גם עם זקנה. קתרין הפבורן והנרי פונדה זכו באוסקרים לשחקן ושחקנית ראשיים והסרט זוכה לתגובות חיוביות עד היום. נוסף אליו, "אדומים" אולי לא הפך לקלאסיקה, אבל הוא זיכה את וורן ביטי באוסקר היחיד שלו, על בימוי. על אי הזכיה של שני אלה, משום מה, אין התמרמרות. הסרט היחיד שהפסדו צורם למעריצים, הוא שודדי התיבה האבודה. וכי למה? הרי במרוץ ההיסטורי, ברור שהוא הזוכה הגדול. הסרט עדיין מגייס מעריצים ואינדיאנה ג'ונס הוא אחת הדמויות האהובות ביותר שהוליווד השריצה. כנראה שבכל זאת אכפת לאנשים מי לוקח הביתה את הזהב. במבט לאחור, שודדי התיבה האבודה הוא הסרט שעמד הכי יפה במבחן הזמן, אף על פי שעצם המועמדות של סרט כזה לאוסקר היא בגדר השג. בזמן אמת, האקדמיה החליטה פתאום ללכת על דרמה היסטורית בריטית על אצנים באולימפיאדת 1924. כנראה שהם ממש אוהבים ריצה.

     

    הנהג של מיס דייזי (1990): כמעט בכל קובץ טריוויה על טקס האוסקר, יספרו לכם ש"הנהג של מיס דייזי" הוא אחד משלושת הסרטים היחידים שזכו באוסקר לסרט הטוב ביותר, מבלי להיות מועמדים על הבימוי. אם להדגיש עוד יותר עד כמה הדבר נדיר, הסרט הקודם שעשה זאת הוא "גרנד הוטל" שזכה ב-1932 ולא היה מועמד באף קטגוריה אחרת. במילים אחרות, הנהג של מיס דייזי הוא הזוכה הגדול היחיד בכמעט שמונים השנים האחרונות שלא היה מועמד על בימוי. במקרה כזה, עולה התהיה למה הוא בכלל זכה. נהוג להתמרמר על אי-העמדת במאים שאין לסרטיהם סיכוי רציני לזכות, אבל עדיין ראויים להערכה. איך מתייחסים לכך שהפרס מוענק לסרט שהבמאי שלו כביכול לא מספיק משמעותי בכדי להיות מועמד? זה כמו לומר שהסרט כל כך טוב שהוא לא צריך במאי בשביל להצליח.

    אלא שרבים חושבים שגם את פרס הסרט הנהג של מיס דייזי לא היה צריך לקבל. ברוב המקרים, הסרט הטוב ביותר זוכה גם על הבימוי. במקרה הזה, היה ברור מראש שמיס דייזי לא יוכל לצאת עם שני הפרסים. האוסקר לבמאי הוענק (בפעם השניה) לאוליבר סטון, על "נולד בארבעה ביולי". זה היה בתקופה בה סטון עוד נחשב לבמאי חשוב ומשפיע, בעל סגנון חזותי פורץ דרך. היום, הוא מוכר יותר כפוץ מעצבן שמוותר על אמינות לטובת פרובוקציות זולות ושכח איך לעשות סרט שאינו זבל. זה קורה שבמאים זוכי אוסקר מתדרדרים. נורמן טאורוג, שזכה בשנות השלושים על בימוי "סקיפי", ביים בזקנתו את "דוקטור גולדפוט ומכונת הביקיני". מן הסתם, רבים מאמינים שנולד בארבעה ביולי היה צריך לזכות גם בפרס הסרט ומאשימים את האקדמיה בהעדר פתיחות לסרטים מעוררי מחשבה ואף בגזענות, מכיוון שהמסר הסובלני של מיס דייזי עלול להיתפס כשנאת מיעוטים במסווה. גם "כף רגלי השמאלית" ו"ללכת שבי אחריו" היו מועמדים על הבימוי והפסידו את פרס הסרט. גם להם אפשר למצוא לא מעט תומכים שבטוחים שהנהג של מיס דייזי הוא טעות אומללה שלא הייתה צריכה להיות בכלל מועמדת.

     

    ''

     

    רוקד עם זאבים (1991): כמו אוליבר סטון, גם קווין קוסטנר נחשב לעילוי בתחילת שנות התשעים, רק שלקח לו הרבה פחות זמן ליפול. קוסטנר זכה באוסקר על הסרט הראשון שביים, אולם לאחר מכן הגיעו "עולם המים" ו"פוסטמן" והפכו אותו מזוהה יותר עם פרס הראזי, המוענק לסרטים גרועים. שמו של קוסטנר הוא כיום בעיקר סמל לקולנוע רדוד ונוסטלגיה ללפני עשרים שנה, כשחשבו שהוא הדבר הגדול הבא. בכל זאת, הזכיה של "רוקד עם זאבים" הייתה מרשימה – שבעה פרסים מתוך 12 מועמדויות, שלוש מהן לקוסטנר עצמו (כמפיק, במאי ושחקן). זה הסרט שקבע את התבנית לרוב זוכי האוסקר הגדולים של שנות התשעים. אפוס היסטורי עם סוף מעורב, בו אדם אחד הולך נגד חוקי החברה הנוקשה והופך לגיבור. זה חזר ב"רשימת שינדלר", "פורסט גאמפ", "לב אמיץ", "טיטאניק" ובמובן מסוים, גם ב"בלתי נסלח" ו"שייקספיר מאוהב". רוקד עם זאבים, נכון ללפני עשור וקצת, היה המודל המזוהה ביותר עם זוכה אוסקר.

    התחרות באותה שנה לא הייתה מרשימה במיוחד. "התעוררות" ו"רוח רפאים" אולי סרטים טובים, אבל שניהם לא היו מועמדים על הבימוי (מקרה "הנהג של מיס דייזי" לא חוזר על עצמו בינתיים) ולא היו מספיק בומבסטיים בשביל לספק את תאבונה של האקדמיה באותה שנה. "הסנדק 3" לא עמד ברף המאוד גבוה שהציבו שני קודמיו ולא השלים טרילוגיה של זכיות. נשאר במאי שהוזכר במאמר הזה כבר פעמיים ולא בתור הזוכה. מרטין סקורסזה, הוא ולא מלאך, היה מועמד באותה שנה עם סרטו "החבר'ה הטובים". כמו בשני המקרים הקודמים, גם הפעם מעריצי האיטלקי עם הגבות לא מבינים איך לא זכה. במבט לאחור, ההחלטה לתת אוסקר על בימוי לקוסטנר הטירון ולא לסקורסזה אהוב הקהל והמבקרים, באמת נראית תמוהה. כשמסתכלים על הסרטים עצמם, מבינים שהחבר'ה הטובים כנראה היה מוזר מדי למצביעים. רוקד עם זאבים הוא סרט הוליוודי שנעשה לפי הספר, עם דמות ברורה של גיבור וצילום נהדר שמותאם למסך הגדול. החבר'ה הטובים הוא סרט מהורהר שבמרכזו דמות הפכפכה שרואה בהצטרפות לעולם הפשע חלום שהתגשם. אמנם עם הזמן, החבר'ה הטובים הפך לסרט היותר מוערך ומשפיע, אבל בזמנו, האקדמיה העדיפה את הקלף הבטוח. חוץ מזה, כשהמונולוג הכי מפורסם מהחבר'ה הטובים מבוצע בידי הנבל מ"שכחו אותי בבית", עולות כמה תהיות לגבי מה שמגדיר קלאסיקה.

     

    פורסט גאמפ (1995): יש לי הרגשה שזה השם שמעלה הכי הרבה תהיות ברשימה. "פורסט גאמפ"? מישהו יכול לא לאהוב אותו? אין ספק (טוב, יש ספק. אני לא דני נוימן) שמדובר בסרט חריג בנוף זוכי האוסקר. הוא אמנם סרט היסטורי, אבל הוא עוסק בהיסטוריה חדשה יחסית, בנושאים שלא נראו רחוקים כל כך לצופים בזמן יציאת הסרט. מילא שנות החמישים ומלחמת ויטנאם, אבל פורסט גאמפ מאזכר גם את חברת אפל ואת המחלה החדשה הזו שב"זהו זה" שרו על איך למנוע אותה. נוסף על כך, הסרט מכיל לא מעט רגעים קומיים. למרות שהוא מאוד ביקורתי כלפי האופן בו אמריקאים זוכרים את ההיסטוריה שלהם ונוטה להביא לדמעות מדי פעם, פורסט גאמפ הוא מהקלילים שבין זוכי האוסקר. זה לא מונע ממנו להיחשב סרט טוב. הזכיה שלו לא הפתיעה אף אחד והוא הפך מהר מאוד לקלאסיקה. אז למה שלמישהו תהיה בעיה עם זה?

    טקס האוסקר אמנם נערך ב-1995, אבל הסרטים המועמדים יצאו ב-1994. זו הייתה אחת השנים היותר מרשימות בתולדות הקולנוע. יצאו בה סרטים שנחשבים עד היום לקולנוע מיינסטרימי מהרמה הגבוהה ביותר, כמו "מלך האריות", "לאון", "אד ווד", "ראיון עם ערפד", "פרסיליה מלכת המדבר", "יצורים שמימיים" ועוד. בין הסרטים שיצאו והפסידו לפורסט גאמפ בקרב על פרס הסרט הטוב ביותר, היו "ספרות זולה" ו"חומות של תקוה". רוב הסרטים במאמר נאלצים להתמודד עם מתחרה אחד ששב לרדוף אותם כעבור שנים, לאחר שנוצר לו בסיס מעריצים קנאי. פורסט גאמפ מותקף משתי חזיתות במקביל. שני הסרטים נחשבים ליצירות מופת ונמצאים באופן קבוע בעשיריה העליונה בדרוג הגולשים של אתר Imdb. הם כל כך אהובים שפורסט גאמפ, שמדורג במקום ה-36 נכון לכתיבת שורות אלה, מואשם בהיותו מטופש וחסר השראה לעומתם. חומות של תקוה אפילו לא היה מועמד על הבימוי, אבל זה לא מפריע לאנשים לטעון שהאוסקר נשדד ממנו בידי חוסר היכולת של חברי האקדמיה לזהות גדולה אמיתית, גם אם תכנס בהם מאחורה ותשאיר את הפרטים. זה ההסבר כיצד סרט אהוב ומוערך כמו פורסט גאמפ הגיע לרשימה הזו. הוא אמנם אהוב על רבים, אבל יש לו יריבים פופולריים לא פחות. ספרות זולה הוא כנראה המשפיע והמצוטט מבין סרטי 1994, אבל באוסקר הוא הסתפק בפרס על התסריט. חומות של תקוה יצא בידיים ריקות, אך גדודי מעריציו רק הולכים ומתחזקים, עד שהם גורמים לסרט כמו פורסט גאמפ, שגם לו מעריצים רבים, רק פחות פנאטים, להרגיש רע עם זה שהעז להיות טוב מfדי להפסיד.

     

    ''

     

    שייקספיר מאוהב (1999): נהוג להתייחס לזכיה של "שייקספיר מאוהב" כאל הפתעה. הסרט התחיל את הקמפיין שלו מאוחר יחסית ומתוקף היותו קומדיה, לא עלה בקנה אחד עם רוב זוכי האוסקר. אלא שאני זוכר בברור שבבוקר שלאחר הטקס, שאלתי בבית ספר אם מישהו יודע האם שייקספיר מאוהב זכה באוסקר. היה לי ברור שהוא המועמד המוביל, אפילו שאז התעניינתי במרוץ לאוסקר הרבה פחות מעכשיו. זה היה באוויר והייתה תחושה שהאקדמיה רוצה להתנתק קצת מהאפוסים המלחמתיים וסרטי האסונות לטובתם נטתה לאורך העשור. שייסקפיר מאוהב נחשב לסרט שגלה לעולם עד כמה משפיעים יחסי ציבור על בחירת הזוכים, לעומת איכות הסרט עצמו. טוב ככל שנחשב בזמנו ועד כמה שכולם התלהבו מהמשחק של גווינת' פלטרו, הייתה תחושה שללא קמפיינים אגרסיביים של האחים ויינשטיין, הסרט היה מקסימום מסתפק במועמדת לפרס הגדול.

    את התחושה הזו מנצלים אוהדי אחד המתמודדים האחרים בכדי לנגח את שייקספיר מאוהב. בקיץ, הייתה אמונה ש"להציל את טוראי ראיין" יהיה הזוכה הגדול. הוא לא רק נחשב סרט משובח, הוא גם נראה בדיוק כמו מה שהאקדמיה אוהבת. כל כך הרבה חיילים מתים רק בסצנת הפתיחה, שמהמרים רבים היו משוכנעים שאין סיכוי שהסרט לא יזכה ושילכו לעזאזל כל השמועות שבאקדמיה מרגישים לא נוח עם התדמית שנוצרה להם כחובבי דם ואלימות. סטיבן ספילברג זכה באוסקר על הבימוי, אבל טוראי ראיין הפסיד את המערכה הסופית לשייקספיר. ממרחק 12 שנים, להציל את טוראי ראיין הוא בהחלט הסרט היותר מוערך מאותה שנה. בזמן אמת, הוא נפגע מהבחירות הקודמות של האקדמיה, שיצרו מיאוס מזוכים צפויים ורוויי אלימות. שייקספיר מאוהב היה משב רוח רענן, משהו באמת קליל לשם שינוי. אוהדי טוראי ראיין לא סולחים לאקדמיה עד היום על שנכנעה כביכול לשיקולים לא עניניים שיצרה מערכת משומנת של יחסי ציבור, במקום פשוט לבחור בסרט הטוב יותר. הזעם כה גדול שגם "החיים יפים" שהיה מועמד באותה שנה, סופג ביקורת על כך שהוא מייצג את טעמה השטחי וחסר התחכום של האקדמיה, בגללו טוראי ראיין לא הוערך כראוי. טענה שאיתה אני בהחלט לא מסכים, אבל לכו תעצרו כדור שלג כשאתם עומדים למרגלות ההר.

     

    נפלאות התבונה (2002): כמו "רוקד עם זאבים" בזמנו, גם "נפלאות התבונה" היה אמור לסמן את התבנית לפיה ילכו רוב זוכי האוסקר של העשור. דרמה סכרינית המבוססת על סיפור אמיתי, עם חריגות משמעותיות מהמקור בכדי להפוך את העלילה והדמויות יותר ידידותיות למשתמש. זה לא קרה, כי האקדמיה החליטה פתאום לגוון, אבל לא מעט סרטים בססו את הנסיון שלהם ליצור באז מוקדם על ההנחה שנפלאות התבונה מייצג את מה שמביא אוסקר בסופו של יום. כמו במקרה של "שייקספיר מאוהב", גם כאן שחקו יחסי הציבור תפקיד משמעותי במיוחד. בנסיון להפוך על הפוך, העלו היחצנים עצמם טענות לפיהן נפלאות התבונה מואשם בהיותו מוצר הוליוודי נחות שעושה שימוש ציני בסיפור חייו הקשה של המתמטיקאי ג'ון נאש לצורך גלגול רווחים ואיסוף פרסים. הנסיון הצליח, למרות שכיום ברור שרוב הבאז נגד הסרט הגיע מכיוון היחצנים שלו. המטרה הייתה לעורר סימפתיה בקרב חברי האקדמיה ולגרום להם להראות שהם לא נכנעים למסע השמצות ובוחרים בסרט על אפם ועל חמתם של מי שלא היו שיצאו בטענות נגד הסרט ואפילו לא טרחו לעשות זאת בשמם האמיתי. בין אם זה הגורם המכריע או לא, נפלאות התבונה זכה באוסקר למרות תחושה של משחק לא הוגן והתעלמות מוחלטת מכך שהסרט פשוט לא כזה טוב.

    האנטי כלפי נפלאות התבונה הוא פחות מכיוון הסרטים שלא זכו. "שר הטבעות – אחוות הטבעת" היה המתחרה העיקרי שלו, אבל בעקבות זכיית החלק השלישי בטרילוגיה כעבור שנתיים, מוכנים לסלוח לאקדמיה שחכתה להעניק את האוסקר לכל הסדרה ולא רק לסרט הראשון מתוכה. "מולין רוז' " אמנם מוסיף להיות אהוב, אולם הסיכויים שלו לזכות נחשבו נמוכים ממילא (לא היה מועמד על הבימוי). נפלאות התבונה ספג ביקורת בעיקר בגלל מה שהוא מייצג: אקדמיה מנותקת שמצביעה לפי יחסי ציבור ולא לפי איכות או הנאה מסרט ונותנת לשיקולים פוליטיים להכריע את הכף פעם אחת יותר מדי. הבוז הכולל לה זכתה הבחירה בנפלאות התבונה, הביא לכך שהאקדמיה הקדימה את הטקסים החל מ-2004 בחודש, כך שיהיו קרובים יותר לסוף השנה האזרחית. באופן זה, יהיה פחות זמן למערכות יחסי ציבור והזכרון מהצפיה בסרט עצמו יהיה יותר טרי. בנוסף, נאסרו שיטות פיתוי שונות שנתנו יתרון לא הוגן לסרטים בעלי אמצעים, כגון הזמנת חברי אקדמיה לארוחות חגיגיות, בכורות אקסקלוסיביות ואף שליחת סקירנים (עותק די.וי.די של הסרט שאינו מיועד לשיווק). בעניין הסקרינרים, האקדמיה התגמשה מאז, אולם המצב בו הסרט הזוכה חשוד ביצירת יתרון לא הוגן ומשיכת מצביעים בלי שום קשר לאיכותו, כמעט ונעלם.

     

    ''

     

    שיקגו (2003): הנה מה שאני זוכר מהמרוץ לאוסקר בתחילת 2003. "שיקגו" היה המועמד המוביל ורבים שמחו על כך, מכיוון שמדובר בקומדיה שנונה וסרט מהנה באופן כללי. הייתה תחושה שאחרי העצבים על הזכיה של "נפלאות התבונה", באקדמיה התפכחו והבינו שסרט לא חייב ללכת לפי תבנית מסוימת בכדי להחשב ראוי לאוסקר. שיקגו היה לסרט המוזיקלי הראשון מאז "אוליבר" (1969) שזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר, במהלך אחד הטקסים היותר מפתיעים לטובה אי פעם. חלק נכבד מהזוכים באותו ערב נחשבו לראויים ואנטי-אוסקריים באופן מובהק. "המסע המופלא" קטף את פרס סרט האנימציה הטוב ביותר, למרות היותו בשפה זרה ואהוב על קהל קטן יחסית. "דבר אליה" זכה על תסריט מקורי, למרות היותו בשפה זרה ואהוב על קהל קטן יחסית גם כן. אמינם הפך לראפר הראשון שזוכה באוסקר לשיר מקורי ובעצם, לראשון שבכלל מועמד (קוליו פשוט הקדים את זמנו). הנצחון של שיקגו היה כה מתוק, שגם חובבי סקורסזה שתקו הפעם, למרות ש"כנופיות ניו יורק" יצא מהטקס בידיים ריקות. למען האמת, אני גם זוכר שכנופיות ניו יורק היה הסרט היחיד שעצם מועמדותו עוררה חשד לעקיפת ההגבלות על דרכי קידום לא הוגנות. מבין הסרטים של סקורסזה, זה אחד מהיותר מסחריים ופחות מוערכים אמנותית עליהם הוא חתום.

    ההפתעה הגדולה של אותו טקס, הייתה סרט בשם "הפסנתרן". קודם כל, עצם המועמדות שלו הייתה הפתעה, מכיוון שמדובר בסרט שלא זכה להרבה חשיפה בארה"ב והבמאי שלו, רומן פולנסקי, עדיין על תקן עבריין נמלט, לאחר שנמצא אשם בבעילת קטינה אי אז בשנות השבעים. כשהפסנתרן קבל אוסף נכבד של מועמדויות, כולל לפולנסקי על הבימוי, חשבתי שזה נחמד שהשאירו מקום של כבוד גם לסרטים קטנים ולא הוליוודיים והתחלתי לחשוב איזה פרס יתנו לו מתוך כבוד. תסריט מעובד? שחקן ראשי? הרי לא יתנו לפולנסקי את האוסקר לבימוי. הוא לא בצד של הטובים וממילא, לא יוכל לאסוף את הפרס בעצמו. בסופו של דבר, הפסנתרן זכה בכל השלושה. פולנסקי אמנם לא היה נוכח בטקס (הוא יעצר ברגע שידרוך על קרקע אמריקאית), אבל כך גם במאי האנימציה הייאו מיאזאקי, אמינם והצלם המנוח קונראד הול, שזכה לאחר מותו על "הדרך לפרדישן". כל אלה היו ברשימת הזוכים, אבל לא הגיעו לטקס מסיבות שונות. זה היה טקס מוזר במהלכו התברר שהאקדמיה משנה את דרכיה ומתחילה לתת פרסים גם למי שמגיע ולא רק למי שיודע לבקש. הרעיון עלה לאנשים לראש ובשנים שחלפו, הלכה והתפתחה שנאה יוקדת כלפי שיקגו, פשוט משום שלא הפסיד את פרס הסרט הטוב ביותר. לא מספיק שהפסנתרן לקח שלושה פרסים נחשבים, שזה לפחות שניים יותר ממה שצפו לו. לא מספיק שהאקדמיה הראתה בצעד חריג שיש לה ביצים ונתנה אוסקר לעבריין מורשע כי בכל זאת הגיע לו. לא מספיק שבתחילת הערב, חשבו שהתחרות הגדולה של שיקגו תהיה בכלל "השעות". אנשים בטוחים שהפסנתרן נשדד ושמפיקי שיקגו אשמים במחדל. בעידן שבו כל אחד יכול להביע את דעתו באינטרנט, שיקגו הפך בזמן שיא מאחד הזוכים האהובים בתולדות האוסקר לאחד השנואים ביותר.

     

    התרסקות (2006): מכל הסרטים שהוזכרו כאן, כנראה שאין זוכה אוסקר יותר מרגיז מ"התרסקות". כמו "הפסנתרן", גם המועמדות של התרסקות הייתה קצת לא צפויה. הסרט יצא בקיץ וזכה להצלחה מפתיעה, אולם די נשכח עם תחילת המרוץ לאוסקר. הוא בויים בידי פול האגיס, שהיה מוכר עד אז בעיקר כתסריטאי וצוות השחקנים שלו כלל כמה שמות מביכים, כמו ברנדן פרייז'ר, לודאקריס, טוני דנזה וסנדרה בולוק (ב-2006, הסיכוי של בולוק לזכות באוסקר נראה כמו הסיכוי שהשמש תתרסק לתוך הירח ומהאיחוד יווצר כפר של מנצ'קינים שלכולם קוראים תאודור). עדיין, הוא זכה לאהדה מסוייגת והייתה תחושה שהוא יכול להשיג מועמדות לאוסקר על חשבון סרט אחר שאין קונצנזוס על איכותו, כמו "מינכן" או "הולך בדרכי" (מינכן היה מועמד לבסוף). כשהתרסקות הוכרז כזוכה, הוא עשה דבר שלא נעשה מעולם. הוא גרם לג'ק ניקולסון להראות בהלם. כשניקולסון פתח את המעטפה והקריא את שם המנצח, קולו גבה באוקטבה שלמה וגבותיו הלכו לבקר בעליית הגג של התאטרון. זו באמת אחת ההפתעות הגדולות בתולדות האוסקר.

    לא ברור איזו שאלה יותר רלוונטית, מדוע התרסקות זכה, או למה "הר ברוקבק" הפסיד. לכל אורך החודשים שקדמו לאוסקר, הר ברוקבק סומן כמועמד הבלעדי לנצחון. הוא נחשב לאחד הסרטים הטובים של השנה, הבמאי אנג לי היה פייבוריט לזכיה על הבימוי ואם מסתכלים על העלילה, היא מתאימה לאקדמיה כמו יד לכפפה. הר ברוקבק היה להצלחה מסחרית ולסרט האחד הזה שכולם חייבים לראות. הוא זכה ביותר פרסים מכל סרט אחר אי פעם כשהטקס היחיד בו הפסיד, היה של פרסי גילדת השחקנים. המנצח באותו טקס היה התרסקות. אחרי האוסקר, התחילו לייחס חשיבות מופרזת לגילדת השחקנים, מכיוון שהייתה הגוף היחיד שלא בחר בהר ברוקבק. להזכירכם, מדובר באותו ארגון שהעניק את הפרס הגדול שלו ל"כלוב הציפורים" על חשבון "הפצוע האנגלי", כך שהיכולת שלהם לחזות זוכי אוסקר אמורה להיות מוטלת בספק. טענו שחברי האקדמיה לא הצביעו להר ברוקבק, העוסק ברומן בין שני גברים, בגלל הומופוביה (כי אם יש מקום בו לא אוהבים הומואים, זה הוליווד). אחרים אמרו שהר ברוקבק סבל מעודף חשיפה וכמות הפרסים והשבחים שאסף, הביאה למיאוס כלפיו. זה לא מסביר למה דווקא התרסקות נהנה מהריבאונד, אבל מה שלא תהיה הסיבה, האקדמיה מצאה את עצמה מול מתקפה חסרת תקדים של ביקורת תקשורתית. התרסקות שייך למועדון המפוקפק של סרטים שנמצאים לרוב בתחתית רשימת זוכי האוסקר האהובים.

     

    ''

     

    נער החידות ממומביי (2009): לעומת "התרסקות", הנה סרט שהזכיה שלו לא הפתיעה אף אחד. כמו "הר ברוקבק", גם "נער החידות ממומביי" זכה בכמות מגוחכת של פרסים, אלא שבניגוד להר שבור הגב, נער החידות לקח גם את האוסקר. הוא זכה גם בפרס גילדת השחקנים, למקרה שאתם עוד מאמינים שזה מה שחשוב. מדובר בסרט שעד פסטיבל ונציה בסוף אוגוסט, לא ספרו אותו. פתאום, במהלך הפסטיבל, התחילו שמועות על סרט מדהים שאי אפשר שלא להתאהב בו. הוא זכה לשבחים בכל עיתון ואתר ובכל פסטיבל, חיכו לראות רק אותו. במציאות, יצא לי לפגוש לא מעט אנשים ששנאו את הסרט, או חשבו שהוא לא שוה את המהומה, אבל בעולם התקשורת, הוא הגיע לאוסקר במעמד של הארוע הקולנועי החשוב של השנה.

    הבעיה היא שנער החידות ממומביי לא היה הארוע הקולנועי החשוב של השנה. לארוע הזה קראו "האביר האפל". הוא שבר שיאי הכנסות על ימין ועל שמאל, זכה לאהבה גורפת מצד הקהל והמבקרים והפך לסרט המצליח ביותר אי פעם בארה"ב, שלא בויים בידי ג'יימס קמרון. נער החידות ממומביי לא נתקל באנטי בגלל הסרטים שנצח. יש אפילו קונצנזוס קטן שהוא אכן היה הטוב מבין חמשת המועמדים. קיתונות השנאה להם הוא זוכה בשנתיים האחרונות מגיעים בגלל הסרט מולו לא התמודד. בצעד ספק מפתיע, ספק צפוי עד כאב, לא נכלל האביר האפל בין חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הוא אמנם זכה לנוכחות מרשימה בקטגוריות הטכניות וזכה באוסקר לשחקן משנה, אבל לא קבל את הצ'אנס להתמודד על גולת הכותרת. שוב החלו פרשנים לשבור את הראש ולהמציא סיבות לכך שהאקדמיה העזה לסרב לבאטמן. כנראה שהאמת היא קצת מכל דבר שהוצע: סרטי קומיקס נחשבים נחותים ביחס לסרטים "מציאותיים" יותר. שוברי קופות קיציים נוטים להישכח לקראת סוף השנה, כשסרטים בהפצה מצומצמת משתלטים על השטח. עדיין תופסים את באטמן כדמות שטותית שגורמת לשקופית עם המילה "פאו!" להופיע בכל פעם שיש מכות. כבר טחנתי את הנושא שוב ושוב, אבל הוא ממשיך להיות רלוונטי. לא ניתן להתעלם מהתזמון בו החליטה האקדמיה להגדיל את מספר המועמדים לסרט הטוב ביותר מחמישה לעשרה. ההכרזה הייתה כל כך קרובה לגל הטענות כלפי העדרו של האביר האפל, שלא משנה כמה פעמים יגידו שזה מהלך שתוכנן עוד קודם לכן, התרוץ לא תופס. זה עוד מאפיין של העולם המודרני. כשהאקדמיה חשופה ליותר ביקורת מאי פעם, היא יכולה להתקדם עם הזמן, או ללכת עם הראש בקיר ולהפוך לגוף איזוטרי שלאף אחד לא אכפת מהבחירות שלו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין