בקומה מינוס שש בחניון רב מפלסים ישבה אישה ברכבה.היא הייתה אובדת עצות.לאן? שאלה את עצמה. למה מראות כאלה נלכדים בעיניי?שאלתי את עצמי.

קודם לכן באתי לבקר חבר.הוא ספק כפיים.איפה אתה?זיפים לבנים בצבצו בסנטרו.הוא היה לכוד בתוך אופיו המתון ואיבד את יכולת הבחירה.בשביל שהלך היה הרבה רוע והוא שמר על נאמנותו לדרך, למרות הסבל.בזכות חברי  הבנתי כי אדם לא חופשי להשתחרר מטבעו.  נגזר עליו אופיו והכול צפוי מראש.לו יכולנו להביט ממעל, כמו אלוהים, על מהלך חייו היה ברור כי חברי, כמותכם. הוא תולדת תכנית  לא גמישה ולא נתונה לשינויים. תוספת ההרגשות לא משנה את התוכנית. גם היא לא נתונות לבחירה וקשורה כצלופן על חבילת בקרת הנתונים שהוענקה כמתנת הולדת .בתוך ההרגשות יש מנגנון מתעתע המטיח לאדם תחושה של שליטה בחייו.כמו שלט של טלוויזיה עם ארבע מאות ערוצים .

מזלו של חברי שאין לו יכולת  לא לשמוח.הוא מחייך תמיד ואומר-יכול היה להיות יותר רע ואכן יותר רע קורה לו בהמשכים כל הזמן.מאחר שאני מצפה כל רגע לנבוט שירד על ראשי,הוא אומר,אני נהנה מן ההפסקים בין המהלומות.אזי הוא מכניס דיסק אמריקני ומתחיל לתופף ולצעוק ולצחוק עם השיר המתנגן באוטו בקולי קולות.איזה עולם יפה ,הוא אומר,תראה את זו שהולכת ליד הרמזור.כאלה אני אוהב. לנון הוא גאון,שמע שמע איזה מילים.ולמה הגמדה היפנית הזאת מפריעה לו לשיר.זה שיר על טריקי דיקי.  יושבים בבית קפה.הנה סיפור הוא מתחיל.ובכן לחברי יש ספורים נהדרים  שהוא לא יודע לספר.להעביר אותם לפה."המיליונר הזה צעיר בן 93 התחיל בשכונה.."ואז הוא מסובב את באצבע על השולחן אך הרולטה המסתחררת במוחו לא מביאה את הכדור, כלומר את  שם השכונה ,לגומחה המתאימה והוא אובד בסחרור  בין שלבי הגשר הנטוי בין מרכז ברוקה לבין צבר נוירונים במצחו שעליו הוא דופק עכשיו באצבעו בייאוש.עזוב, הוא  אומר,זה לא ילך.

ביום הכיפורים הוא יישב בבית הכנסת הגדול וישתעמם.הוא ידפדף במחזור,ידבר עם מכר ,יהגה באוכל שמחכה לו בסוף הצום.הוא ישאל את עצמו איך חילוני כמותו אתיאיסט שלא מאמין בכלום,איך איש נטול מצפון או מוסר מוצא את עצמו במקום הנורא הזה.הוא יעטה על עצמו טלית וינעל נעלי בד לבנות.הוא לא יאמר אף מילה אחת ממילות התפילה, למרות שיכרע אפיים ארצה באחד מקטעי הטכס הדתי כי כולם עושים כך, ויחזור למחרת ,עליז וכועס וממורמר על עצמו על בזבוז הזמן ובמיוחד ישאל מה דחף אותו אל השטויות האלה.ובכן למה, אני שואל אותו,כי אני כזה,הוא אומר,לא מסוגל להגיד לא.לא נעים לי לא לציית.

בקומה מינוס שבע היו הרבה מקומות חנייה פנויים אלא שאובדת העצות לא ידעה כי יש עוד מפלס.היא עדיין מחפשת את מזלה.