כותרות TheMarker >
    ';

    הספק גבוה

    הגיגים על החיים, טיולים בארץ ובחו\"ל, צילום, קריאה והתפתחות אישית, פאזלים, ספורט אתגרי, אימון, תשבצים ועבודה עם אנשים, בדיקת גבולות והרבה חלומות, ואולי גם קצת תובנות והשראה, אז צריך להספיק הרבה כי \"כולנו נמות בסוף, אבל מעטים מאיתנו חיים באמת\"

    ארכיון

    המדריך לטרמפיסט בהורות...

    7 תגובות   יום חמישי, 16/9/10, 22:26

    המדריך לטרמפיסט בהורות...

    אז איך מתפעלים את היצורים המדהימים האלו שהצטרפו אלינו ללא הוראות הפעלה?!?

    איך מגדלים/מחנכים נכון את ילדינו? איך מראים דוגמא אישית לאחריות ובגרות כשאנחנו עצמינו עדיין ילדים? ומצד שני מאיפה שואבים את העצמה לתת להם מרחב להתפתח, לטעות וללמוד בדרכם שלהם את הדרך? הרי קיבלנו אותם ללא שום קורס או מבחן, רק עם ההחלטה המעורפלת שאנחנו נהיה "הורים מגניבים" לא כמו ההורים שלנו!

     

    לאחר שהבנתי שילדים אינם כמו צעצוע אלקטרוני חדש הניתן להבנה בשיטת ניסוי וטעייה "ללחוץ על כל הכפתורים ולראות מה קורה" כי אם מקלקלים אז בניגוד למכשיר עלול ה"ריסטארט" לא לעבוד מופתעומצד שני זיהיתי את היתרון שלהם על עציצים שאם שכחת להשקות עלולים לגווע בשקט, לעומת היצורים הקטנים המצויידים באמצעים אפקטיבים למשוך את תשומת ליבנו אם חסר להם משהו....

     

    ועכשיו קצת יותר ברצינות לאחר שנודע לי על מורה בחטיבה הצעירה שבה למדה ביתי שחשוד בנגיעות אסורות, התחדדה אצלי ההכרה שאין לנו את היכולת לשמור/להגן/לבודד את ילדינו מכל רע שם בחוץ. המנגנון היחיד שיכל לעבוד הוא יצירת האמון והפתיחות בינינו לבין ילדינו, הבטחון שלהם ושלנו בערוץ הפתוח, לדבר ולשתף בכל דבר, רק על ידי הכלי הזה נוכל באמת להיות שם בשבילם כל הזמן.

    לאחר ההפנמה שלא ניתן ליצור עבורם סביבה סטרילית, נדרש ליצור את ערוץ האמון בינינו, הפרדוקס הוא שבשביל לייצור את המרחב עלינו לשחרר... לתת חופש מסויים, לא לדעת מה קורה איתם בכל רגע נתון, לסמוך עליהם...

     

    אז אייך לא ליפול למלכודת דאגנות/גוננות היתר? כמו ההורים המשתדלים לעשות הכל עבור ילדיהם, הם פורסים ומנקים, מחממים ומגישים, מחייגים ושואלים ואם היה אפשרי הדבר הם גם היו אוכלים במקומם והכל בשם טובת הילד... אייך נותנים זמן ומקום לתהליך הלמידה שלהם, לנשוך שפתיים גם כשהם מועדים/מתקשים/טועים? הרי אנחנו כל כך אוהבים אותם ורוצים שיהיה להם רק טוב??? ועם כל האהבה הזאת בעצם מכשילים אותם ומונעים מהם לפתח הנדרש להם!!!

     

    כמו שמטיב לבטא הסיפור המקסים על הפרפר והילד של הנרי מילר:

    זהו סיפור אודות ילד קטן בהודו, שהלך לבקר גורו.
    הגורו ישב והתבונן במשהו שהחזיק בידו.
    הילד ניגש והסתכל גם הוא, אלא שלא  בדיוק הבין מהו הדבר שביד הזקן.
    שאל הילד את הגורו "מה זה?"
    "זה גולם" השיב הגורו "בתוך הגולם נמצא פרפר.נ בקרוב הגולם יתבקע והפרפר יצא"
    "האם אני אוכל לקבל אותו?" שאל הילד.
     "כן" השיב הגורו "אבל עליך להבטיח לי שכאשר הגולם יבקע והפרפר יתחיל לצאת 
    ויכה בכנפיו כדי להשתחרר מהקליפה - אתה לא תעזור לו חלילה לך לסייע לפרפר על 
    ידי כך שתשבור את קליפת הגולם. עליך להניח לו לעשות זאת בעצמו."
     הילד הבטיח, לקח את הגולם והלך לביתו.
    בבית ישב והמשיך להתבונן בגולם.
    לאחר זמן ארוך ראה שמתחילה תנועה, הגולם נע וכאילו רעד, והנה נבקע בקצהו. 
    בפנים היה פרפר עדין ויפה שניסה להיחלץ מתוך קליפת הגולם תוך שהוא מכה בכנפיו
    כנגד הגולם. התנועות שלו היו חלשות ולא נראה שמכות הכנפיים הללו יוכלו לעשות 
    את המלאכה הזו.
     הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל. 
    לבסוף, כשלא יכול היה לשאת עוד את המתח, הפר את הוראת הגורו.
    הוא  הסיט את שני חצאי קליפת הגולם לצדדים ועזר לפרפר להיחלץ. 
    משיצא הפרפר החל לעוף באוויר, אך לפתע נפל אל האדמה ונשאר שוכב ללא תנועה.
    הילד הרים את הפרפר בזהירות וראה שהוא מת.
    שטוף דמעות הלך הילד לביתו של הגורו והראה לו את הפרפר המת שבידו. 
    "אתה רואה, ילד" אמר הגורו "מיהרת לשבור לו את קליפת הגולם, האין זאת?"
    "כן" אמר הילד
    והגורו המשיך "אינך מבין. לא יכולת לדעת מה שעוללת.
    כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו 
    היא בכך שמכה בהם לעבר הקליפה. 
    הוא מכה לעבר הקליפה ומכה שוב ושוב ואז מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. 
    כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, מנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים
    זו הסיבה שהפרפר נפל לאדמה ומת.

     

    לא קל, לא פשוט ומאוד מנוגד לטבע האוהב והמגונן שלנו.... אבל כנראה שאין דרך אחרת הסנני

    כמו שנאמר במשלי: "חנוך לנער על פי דרכו" דרכו דווקא ולא דרכך. לא כל מה שבעיניך נראה כטוב, הוא אכן הדבר התואם את יכולותיו וכישוריו של ילדך....

     

    במסיבת הסיום של בני, שאלה אותי אחת האמהות המבוגרות, אייך להורים כל כך צעירים יש בן שמתנהג בצורה מאוד בוגרת ואחראית? עניתי לה שנראה לי שהוא פשוט "מגדל את עצמו" ואנחנו מנסים לא להפריע... הרבה פעמים אם מצליחים לשחרר, ולא לכפות את דרכינו על הילד – הוא מפתיע אותנו בדברים שבאים ממנו...

     

    אבל זה לא נגמר עדיין מזעיף את הפה גם אם נראה לנו שלמדנו את השיטה עם הילד הראשון...

    הפסוק במשלי מלמד אותנו משהו נוסף – חינוך אינדיבידואלי ... לחנך כל ילד בגישה המתאימה לו, על פי אופיו המיוחד והאישי....

    לא מספיק מה שעברנו, טעינו ולמדנו עם הילד הראשון.... אנחנו עדיין לא "מוסמכים" ועם הילד הבא מתחיל סיבוב חדש מ-ה-ה-ת-ח-ל-ה, ללמוד דרך ושיטה שונה וחדשה הייחודית ואישית לו.תמים

     

    טוב אולי נשאיר משהו לפעם הבאה....

    מוזמנים להגיב ולשתף עם חוויות ותובנות שלכם....כולנו הרי באותה סירה – תלמידים בבית הספר שהילדים שלנו עושים לנו....

     

    שלכם,

    שימי

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/11/13 15:43:
      מאד התחברתי, גישה נכונה ובריאה, והיא לא רק עבור הילד, כשאנחנו משחררים את הדאגה אנו חוסכים הרבה כובד שחוסם אותנו מלזרום בשמחה עם החיים שהם גם שלנו....
        21/9/10 15:43:

      צטט: מיכל ברמן 2010-09-19 20:08:19

      לאב השנה, שימי יקירי,
      מילים מדהימות,
      אני יכולה לשתף אותך שכשמצליחים לשחרר, לסמוך, לאהוב,
      יש הקלה עצומה, ופתאום הדברים מסתדרים ב"נכון" שלהם, והכל ברגוע, בהנאה ובחופש.
      חיבוק גדול גם לאם השנה, מיכל.

       

       

      מיכל היקרה,

       

      כמו תמיד, כיף לקרוא את התגובות שלך!

      אב השנה... מהפה שלך...לאן שצריך צוחק 

      אני יודע שזה עובד וזאת הדרך, וחשוב לי גם לקבל את החיזוק מההורים הוותיקים יותר,

      אז שוב תודה על התגובה,

       

      חג שמח ושתהיה לך שנה מקסימה, רגועה ומשוחררת 

      שימי

        21/9/10 15:39:

      צטט: ניחוח אישה 36 2010-09-17 13:32:33

      נכון מאד , פוסט מצויין..
      חנוך לנער על פי דרכו ולא על פי דרכנו והילד מגדל את עצמו ...
      שני משפטים גדולים , הלוואי שכך היו נוהגים רוב ההורים

       

       

      רינת תודה!

       

      בין ההכרה וההבחנה ליישום בפועל יש מרחק לא קטן,

      כמו הבדיחה על ההבדל בין התאוריה למציאות....

      בכל מקרה להתאים את הגישה לאופיו של כל ילד ולתת לו את המרחב לגדל את עצמו, זאת עבודה יומיומית והלוואי שאוכל להגיע למצב שאני נוהג כך באופן טבעי.

       

      שנה טובה וחג שמח,

      שימי

        21/9/10 15:34:

      צטט: allong 2010-09-16 23:31:47

      אהלן שימי,
      פוסט מצוין
      בדיוק ניהלתי דיון בנושא היום עם אמא שרוצה למנוע מהבן שלה אכזבות והיא "תטפל" בבחורה שתשבור לבנה את הלב.
      הלוואי והיינו הולכים כולנו ללמוד בצורה מסודרת איך להיות הורים יותר טובים. כמו שלומדים כל דבר חשוב בחיים היה רצוי שנלך ללמוד.
      אנחנו למדנו במספר חוגים וכל הזמן מתמודדים עם אתגרים חדשים שהרי כבר נאמר:
      ילדים קטנים = צרות קטנות.... ילדים גדולים = צרות....

      השיטה שלי היא גבולות ברורים, חלוקת אחריות וסמכויות ודוגמא אישית.
      *
      שנה טובה

       

      אהלן אלון,

       

      הבעיה שלי היא עם הדוגמא האישית לשון בחוץ

      מה עושים שאנחנו עדיין ילדים.... וגם לא כל ההתנהגויות שלנו הם הכי אחראיות והכי חינוכיות הסנני

      ולא קל בבית הספר של הילדים...הם רואים הכל ולא מפסיקים לבחון את הגבולות שלנו....

      ובלי עין הרע הם רק משתפרים ונעשיים חכמים יותר!

       

      שנה מצויינת,

      שימי

        19/9/10 20:08:
      לאב השנה, שימי יקירי,
      מילים מדהימות,
      אני יכולה לשתף אותך שכשמצליחים לשחרר, לסמוך, לאהוב,
      יש הקלה עצומה, ופתאום הדברים מסתדרים ב"נכון" שלהם, והכל ברגוע, בהנאה ובחופש.
      חיבוק גדול גם לאם השנה, מיכל.
        17/9/10 13:32:
      נכון מאד , פוסט מצויין..
      חנוך לנער על פי דרכו ולא על פי דרכנו והילד מגדל את עצמו ...
      שני משפטים גדולים , הלוואי שכך היו נוהגים רוב ההורים
        16/9/10 23:31:
      אהלן שימי,
      פוסט מצוין
      בדיוק ניהלתי דיון בנושא היום עם אמא שרוצה למנוע מהבן שלה אכזבות והיא "תטפל" בבחורה שתשבור לבנה את הלב.
      הלוואי והיינו הולכים כולנו ללמוד בצורה מסודרת איך להיות הורים יותר טובים. כמו שלומדים כל דבר חשוב בחיים היה רצוי שנלך ללמוד.
      אנחנו למדנו במספר חוגים וכל הזמן מתמודדים עם אתגרים חדשים שהרי כבר נאמר:
      ילדים קטנים = צרות קטנות.... ילדים גדולים = צרות....

      השיטה שלי היא גבולות ברורים, חלוקת אחריות וסמכויות ודוגמא אישית.
      *
      שנה טובה

      פרופיל

      shimbar
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות