אני אוהבת את השעות האלה... התעוררתי בארבע בבוקר. השקט הזה. לבד. אבל ממש לא לבד.

תכננו לבשל יחד ארוחת ערב אתמול, בסוף נרדמתי עם הילד במיטה. בארבע בבוקר מצאתי את עצמי ישנה בחיבוק עם יצור בגובה חצי מטר שממלא אותי אהבה ברמות מטורפות, התינוקת בבטן בעטה והשתוללה כאילו הרגישה שהתעוררתי ורצתה להזכיר לי שהיא כאן, וגם זה מילא אותי אהבה אדירה, ובסלון מצאתי אותך יושן על הספה, תנוחה עוברית כזאת...על השולחן קופסא של דגני בוקר שכנראה היו ארוחת הערב שלך...

למה לא הערת אותי לבשל איתך את ארוחת הערב? לא יודעת...נראה לי שזאת אהבה לראות את אישתך נרדמת עם הילד במיטה ולאכול דגני בוקר לארוחת ערב, ולישון בסלון כי אמרת לי פעם שאתה לא יכול לישון לבד במיטה.

שעה חמש וחצי לפנות בוקר, רחוב חשוך מתחיל להתעורר לחיים. ציפורים מצייצות בשקט ולרגע נדמה שאני חיה חלום שלי בתוך קיבוץ מרוחק, רחוקה מהעיר.

בעוד חצי שעה, משאיות יתחילו לפרק סחורה במכולת ליד, כל הרעש יזכיר לי היטב שאני עמוק בתוך העיר, וטוב שכך.

זאת שנייה כזאת של שקט, של מחשבה רגועה. עוד מעט הכל יתחיל מתחלה. יום שישי היום, ערב כיפור. בערב ניקח את הילד לטייל בכבישים, כי היום מותר. אני זוכרת כילדה את ההתרגשות של לרכב על אופניים באמצע הכביש בלי שום פחד.

הקפה טעים, השקט נעים, עכשיו זאת רק אני והתינוקת בבטן משתוללת נורא. נעים לי שהיא בבטן. ההריון הזה עובר מהר מידי, זה רק התחיל ותכף זה נגמר.

עם כל חוסר הנוחות הפיסית, אני מאוד אוהבת את איך שאני נראית, מאוד נעים לי לדעת שהיא בתוכי, ולא אכפת לי שזה ימשיך ככה עוד....אני יודעת שמוגן לה שם ובטוח, ויש לה את כל מה שהיא צריכה, והיא צמודה אליי תמיד. ובכלל....החיים דבש כשאתה ברחם, לא?